החיים ללא וולדמורט

"אוף, אמא! תגידי להארי שזה שהוא גדול ממני בשנה וחצי לא אומר שהוא יותר טוב!" התלוננה קייטי.

"הארי! בוא לכאן!" נבחה לילי אוונס.

"אה... כן, אמא?" מלמל הארי. 

"זה שאבא שלך הזה החליט לבוא לשם שינוי, לא אומר שאתה צריך ללמוד ממנו! עכשיו, הדברים שלך ארוזים? סוורוס, עזרה?" 

"כן, כמובן שסנייפ הכי חשוב לך..." מילמל הארי.

"מה אמרת?"

"כלום." שיקר הארי.

הוא סירק את שיערו האדמוני בפקודת אימו ("אני הורשתי את הצבע, אבל הוא את הבלאגן הזה!" התרגזה לילי), והאיץ באימו להכנס לאח.

"רציף תשע ושלושה רבעים!" אמר בקול ברור.

הוא הסתחרר בלהבות הירוקות, והגיע לאח שהקימו לא מזמן, כדי לשרת את התלמידים ומשפחותיהם.

"להת', אמא, קייטי, את באה?" אמר הארי.

שניהם עלו על הרכבת.

"שנינו יודעים שאנחנו רבים רק כדי להפריד בין אמא לסוורוס, כן?" אמרה קייטי, "אנחנו רק צריכים לצרף את סופי, ואמא מגרשת אותו מהבית."

הארי הנהן. הוא לא באמת יריב עם אחותו הקטנה. הוא לא טיפוס כזה. 

"אני ממליץ לך ללכת לתא אחר. להכיר חברים בתא ברכבת תמיד עובד." אמר כשראה שהיא מתכוונת להכנס לתא שלו.

היא הנהנה.

"נו, איך הולך עם סנייפ?" שאל אנתוני גולדשטיין, חברו הטוב ביותר, לאחר שסגר את התא.

"אוף, אמא שלי הבריחה את קייטי ואותי בגיל שנתיים שלי מהבית עם אבא, תקעה אותנו באיזה רחוב שאחותה, דודה פטוניה, גרה בו, וגרנו עם הבן דוד המעצבן שלנו, היא הכירה את סנייפ ועברה להוגסמיד, ילדה לנו אחות למחצה, ואז היא מחליטה להיות המורה לשיקויים?" רטן הארי.

"מה?" הזדעזע אנתוני.

"כן. וגם סנייפ, החליט להיות מורה להישרדות בעולם האמיתי."