זוכר אותך, זוכרת אותך

"דראקו, מה הוריך אמרו לך לגבי שיחות עם מוגלגים! אבא שלך היה מכחיל אם הוא היה רואה אותך מדבר עם הילדה הזאת" השמרטפית נזפה בדראקו הצעיר כאשר נכנסו לאחוזת מאלפוי.

דראקו מיהר פנימה, הלך אל הסלון וטיפס על ספה כדי לשבת. "אבא לא יידע אם לא תספרי לו. אם תספרי לאבא, אני אספר לו שאת הבאת אותי למקום של מוגלגים!" הוא נתן בה חיוך יהיר.

פרחח מפונק וכפוי טובה! השמרטפית חשבה לעצמה בכעס כשהלכה למטבח. "בפעם הבאה שאני יוצאת לסידורים, אתה נשאר כאן, עם גמדוני הבית."

דראקו נעמד על הספה וירה מבט לעבר השמרטפית שלו, "תפסיקי להגיד לי מה לעשות. חכי עד שאבא שלי ידע לאן לקחת אותי!"

"אל תדבר אליי בטון הזה, דראקו!" השמרטפית נזפה בו. "אתה רק בן חמש, אז תפגין קצת כבוד."

דראקו נעץ מבט בשמרטפית שלו לפני שצעד במעלה המדרגות אל החדר שלו. הוא טרק את דלת חדרו וטיפס אל המיטה, כועס ומבולבל.

מה כל כך נורא במוגלגים? דראקו שאל את עצמו. הוא פנה לשכב על צידו, צופה בעצים המתנועעים ברוח. שכחתי למה אבא אמר שמוגלגים כל כך רעים.

הוא התיישב, והתחיל לחשוב על דרכים להיפגש עם חברתו המוגלגית החדשה.

ביום הבא, הרמיוני שאלה את אמה אם היא יכולה לבוא איתה לעבודה.

"בסדר, הרמיוני, אבל השארי במדור הילדים." אמרה גברת גריינג'ר להרמיוני.

הרמיוני הנהנה ולקחה ספר במהירות. היא העיפה מבט סביב לראות אם דראקו נמצא, אבל לא ראתה אותו.

בטח הוא יבוא מאוחר יותר, הרמיוני חשבה לעצמה. היא התיישבה בספסל הקבוע והחלה לקרוא.

שניות הפכו לדקות ודקות הפכו לשעות. הרמיוני לא יכלה להפסיק לשלוח מבטים לעבר דלת הכניסה לראות אם הוא מגיע.

"הרמיוני, יקירה." גברת גריינג'ר מצאה את הרמיוני מחפשת אחר ספרים נוספים. "קדימה, המשמרת שלי נגמרה. בואי נלך הביתה."

הרמיוני הביטה באמה והנהנה. במהירות היא הציצה סביב ולא יכלה שלא לחוש אכזבה קלה על שלא פגשה את דראקו היום. היא תפסה בידה של אמה ויצאה איתה מהחנות.

עברו שבועות, ודראקו עדיין לא הופיע בחנות הספרים. הרמיוני התחילה לחוש כעס כלפיו על שלא קיים את הבטחתו, וויתרה על לחכות לו; היא באה עם אמה לעבודה באחד הימים. היא נעצה מבט בדלת הכניסה והתיישבה בספסל הרגיל. היא פתחה את הספר שלה והביטה בתמונת קודם שהחלה לקרוא.

"מה את קוראת, הרמייני?" שאל קול.

הרמיוני הרימה את ראשה במהירות. דראקו צעד לעברה, מגחך בשביעות רצון. הרמיוני הרגישה מסוחררת מכך שהוא הגיע וחייכה לעברו.

"איפה היית?" היא שאלה, מפנה מקום בשבילו.

דראקו קימט את מצחו, "היה קשה לבוא לפה שוב. הייתי צריך לבקש מגמדוני הבית שלי להעתיק אותי לפה, משום שאני לא יודע איך."

הרמיוני בהתה בדראקו, לפני שפרצה בצחוק. "גמדוני בית? אין דבר כזה גמדונים!"

הוא נעץ מבט בילדה הצוחקת ושילב זרועותיו. "יש. את מוגלגית, בגלל זה את לא יכולה לראות אותם."

היא גילגלה עיניים, "כן בטח." היא צחקקה והביטה בדראקו. "העיניים שלך כסופות ואפורות. המ.. אני מחבבת את זה."

דראקו חייך, "תודה. לך יש עיניים בצבע של גללים. וגם, השיער שלך תמיד כל כך מגודל?"

הרמיוני רשפה לעברו והעבירה את תשומת לבה לספר שלה.

הוא הביט בספר שבידיה ושאל, "על מה הספר מדבר?"

הרמיוני סגרה את הספר על מנת להראות לו את הכריכה. "זה על קסם."

פניו של דראקו קרנו, "את אוהבת קסם?"

הרמיוני הנידה בראשה וצחקה, "אין דבר כזה קסם, דרייק."

הוא הזעיף אליה פנים, אבל לא אמר דבר. היא מוגלגית. היא לא יודעת. חשב לעצמו.

הם החלו לדבר ולשוטט בחנות הספרים. דראקו חשב שיהיה מצחיק להתעסק עם הרמיוני- הוא חטף כל ספר שהיא הוציאה ושם אותו במדף חזרה. הרמיוני, כמובן, התרגזה והחלה להטיף לו על לא לעשות ככה, ולא לעשות ככה.

חלפו מספר שבועות, ודראקו המשיך להיפגש איתה, הודות לגמדוני הבית שלו. הוא למד לאהוב את הרמיוני כידידה, ועדיין לא הבין איך מוגלגים יכולים להיות רעים. הרמיוני הייתה מאוד נחמדה אליו, מצחיקה אפילו. לפעמים היא הייתה משתלטת עליו ומציקה לו כאילו שהיא יודעת הכל, אבל גם הוא בעצמו היה עושה את זה.

יום אחד, כאשר גב' גריינג'ר אמרה להרמיוני שהן הולכות, הרמיוני אמרה לדראקו שיפגוש אותה בפארק.

"אתה רואה את הפארק ששם?" היא סחבה את דראקו החוצה, והצביעה על פארק שמעבר לרחוב.

"כן." הוא אמר, מפזיל את עיניו עקב סינוור השמש.

"פגוש אותי שם באחת." היא אמרה, מנופפת לו לשלום.

דראקו הנהן ומיד נעלם עם גמדון הבית שלו.

"אדונילי צעיר לא אמור לדבר עם אויב" אמר גמדון הבית, לאחר שהעתיק את שניהם בחזרה אל האחוזה.

דראקו הביט בגמדון הבית, "היא לא אויבת. היא חברה שלי" הוא רץ למעלה והסתתר בחדר השינה שלו.

"הנה אתה!" הרמיוני נאנחה, בעודה רצה לעבר דראקו. הוא ישב על נדנדה וחיכה לה.

"לקח לך הרבה זמן" דראקו נעץ בה מבט נוקב, בעודו יורד מהנדנדה ובא לצידה.

הרמיוני הניפה ידה בביטול. "אני כאן, לא? בוא נשחק, אני קצת עייפה מלהשאר כל הזמן באותו המקום"

דראקו הנהן ועקב אחריה ברחבי הפארק. הם התנדנדו בנדנדות, התגלשו במגלשות, והחלו לחפור בורות בארגז החול.

"מה אתה רוצה לעשות כתשהיה גדול, דרייק?" שאלה הרמיוני, כשהערימה ערימת חול.

דראקו משך בכתפיו, "אני רוצה להיות שחקן קווידיץ'. אבא הביא לי מטאטא צעצוע, אבל הוא עף לא ממש גבוה"

הרמיוני בהתה בדראקו בהבעה משעשעת. "קווידיץ'?"

דראקו הרים מבטו וחייך, "זה הספורט האהוב עליי. מה איתך?"

הרמיוני המשיכה לשחק בחול, "אין לי מושג עדיין. למרות שאני לא יכולה לחכות עד שיתחיל כבר בית הספר."

דראקו הנהן, "גם אני! אני הולך לבית ספר שנקרא דורמשטרנג או להוגוורטס. אבא רוצה שאלך לדורמשטרנג, אבל אמא חושבת שזה רחוק מדי."

"המממ" המהמה הרמיוני בהיסח הדעת, לא יודעת מה בתי הספר האלה בכלל. היא קמה, הוסיפה מים בדלי שמצאה ושפכה אותם על החול, מנסה ליצור ארמון בחול. דראקו עשה כמוה ושפך מים נוספים על החול, במטרה לעזור לה.

כשסיימו, הרמיוני נשענה לאחור וחייכה. "הארמון שלנו מכוער."

דראקו צחק, "אם רק היה לי שרביט, הייתי יכול לסדר את זה"

הרמיוני הצטרפה לצחוקו, היא חשבה שהוא מתבדח. "בטוח! היי חכה פה, אני רוצה לתת לך משהו."

דראקו הנהן וצפה בהרמיוני רצה לביתה. דראקו הסתובב להביט ביצירה שלהם והרס אותה עם רגלו. הוא שמע פסיעות וראה את הרמיוני רצה לעברו.

"הרסת את הארמון שלנו." התנשפה הרמיוני, מביטה בחולות.

דראקו משך בכתפיו, "מה רצית להראות לי?"

קמטה של הרמיוני התחלף מיד בחיוך. היא תחבה ידה לכיסה, שלפה שרשרת כסף פשוטה עם חרוז כחול במרכזה, ומסרה לו אותה. 

"שרשרת של בנות?" דראקו קימט את מצחו, מביט בתכשיט.

"זו לא שרשרת של בנות, דרייק! הנה תסתכל," היא חשפה שרשרת על צווארה שהייתה מוחבאת מתחת לחולצתה. היא הייתה זהה לזו של דראקו אבל החרוז שלה היה ורוד. "רואה? שלי ורוד, של בנות, ושלך כחול, של בנים. הענידה של השרשראות על הצוואר היא סמל לחברות שלנו."

דראקו נעץ מבט בילדה ואז בשרשרת. הוא לא באמת אהב את השרשרת, אבל אמא שלו תמיד לימדה אותו נימוסים טובים. "תודה." הוא ענד את השרשרת והסתיר אותה מתחת לחולצתו, בדיוק כמו הרמיוני.

היא זרחה לעברו, "עכשיו, בכל פעם שנביט בזה, תמיד ניזכר אחד בשניה, כחברים הכי טובים."

דראקו חייך, "חברים הכי טובים."

הוא צפה בהרמיוני משחקת בחול  ולא יכל שלא להרגיש אושר מציף אותו על שהיא החברה שלו. הם המשיכו ליהנות אחד בחברת השניה עד שאמה של הרמיוני קראה לה.

"רוצה לשחק שוב מחר?" הרמיוני שאלה, בעודה מתרוממת ומנערת מעצמה את החול. 

"טוב." דראקו הנהנן, מחייך.

הרמיוני קרנה לעברו, "אני אפגוש אותך כאן, בארגז החול" היא רצה לעבר אמה ונופפה לדראקו לשלום.

"איפה היית, דראקו?" שאל לוציוס מאלפוי את דראקו, שבדיוק הופיע עם הגמדונת באחוזה.

"שום מקום" דראקו ענה בקצרה, מפחד ממה שאביו יגיד.

לוציוס הרים גבה ופנה לגמדונת הבית. "לאן לקחת את הבן שלי?"

הגמדונת העבירה מבטה בין לוציוס לדראקו בהבעה מפוחדת.

"טווינקי? שאלתי אותך שאלה. עני לי." לוציוס ציווה בקרירות.

"אדונילי, אדונילי הצעיר ביקש ממני שלקוח-אקח אותו למקום של מוגלגים. הוא פגוש-פגש ילדה שם." גמדונת הבית בשם טווינקי השיבה, קדה קלות לאדונה המבוגר.

דראקו בלע את רוקו בדממה, בזמן שלוציוס העביר אליו את תשומת לבו. "טווינקי, אני אוסר עלייך לקחת אותו לשם יותר. אם תעשי זאת את תיענשי, מובן?"

טווינקי הנהנה וקדה שוב.

"עכשיו, עופי לי מהעיניים. אני צריך ללמד את בני שיעור" לוציוס שילח את טווינקי. ברגע שנעלמה, הוא פנה אל דראקו.

"מתרועע עם מוגלגים?" שאל לוציוס, "מה אמרתי לך עליהם?"

"היא באמת הייתה נחמדה, אבא." דראקו השיב בראש מורכן. "היא בכלל לא הייתה רעה."

"בכלל לא רעה? דראקו, מוגלגים הם פראיים!" ירה לוציוס, "אני אוסר עליך לדבר עם הילדה החצופה, היא עלולה להרעיל לך את המוח. אתה יכול ללכת לשם רק במקרה שיש לנו עסקים בעולם המוגלגי. אבל בכל אופן אסור לך לעולם להיפגש איתה שוב."

דראקו הרגיש כאילו פקעת מתהדקת בתוך בטנו. הוא חיבב את הרמיוני, היא הייתה החברה היחידה שלו. אבל הוא פחד ממה שאביו יגיד, הוא לא רצה לאכזב אותו.

"טוב, אבא." אמר דראקו הצעיר, ראשו עדיין מורכן.

לוציוס נאנח עמוקות, "יש לי כמה חברים עם ילדים בגיל שלך. אני חושב שלהם תהיה השפעה טובה יותר עליך."

דראקו הנהנן, "כן, אבא."

בדיוק בעיתוי הנכון, צלצל הפעמון. גמדון בית הופיע מול הדלת ופתח אותה.

"אה! בדיוק בזמן!" לוציוס בירך את חבריו. הוא קם במהירות והציג את הילדים לדראקו.

"דראקו, איפה הנימוסים שלך? הצג עצמך לילדים." נרקיסה הזעיפה פנים אל בנה, לאחר שמיהרה לרדת לברך את אורחיה.

דראקו הביט בארבעת הילדים שהתקדמו לעברו, והחל לדבר. "שלום, אני דראקו."

ילדה צעירה, עם שיער שחור ופני כלב שמנמנות, חייכה. "אני פנסי."

ילד צעיר שהיה גבוה מדראקו בקצת, בירך אותו גם הוא. "גרגורי גויל."

הילד השלישי הופיע מול דראקו והנהן, "וינסנט קראב."

הילד האחרון, בעל עור כהה ושיער שחור גיחך לעברו. "בלייז זאביני."

לאחר שהכיר דראקו את חבריו החדשים למשחק, הוא לקח אותם אל חדרו ושם הם שיחקו בצעצועים שלו.

"זה מטאטא?" שאל בלייז, נועץ מבט במטאטא צעצוע המונח על המיטה.

דראקו קרן, "צעצוע. אבל אבא אמר שאם אני אהיה טוב, אני אקבל אחד אמיתי"

"הו דראקו," פנסי חייכה, מציצה במטאטא. "איזה כיף לך"

כשהחלו לשחק, דראקו החל לחבב אותם יותר ויותר. הם היו יותר מבינים בקסם מאשר הרמיוני, והוא לא היה צריך להסתיר מפניהם כלום. 

"איו! מוגלגית?" שאלה פנסי, מעווה את פניה בגועל. "אל תהיה חבר של מוגלגית, דראקו."

דראקו הרים מבטו מהצעצועים, "זה מה שההורים שלי אמרו. אבל למה?"

בלייז התיישב ליד חברו החדש, "הם לא שווים את החברות שלך. אני בטוח שהילדה הזאת, תשכח ממך לגמרי בעתיד. היא לא יודעת שום דבר על קסם."

"חוץ מזה, אנחנו קוסמים והם לא. איך הם יכולים לחיות בלי שום קסם?" גיחך גויל, מנסה לרכוב על מטאטא הצעצוע של דראקו, אבל לא מצליח לנוע סנטימטר.

"יש כמה קוסמים ומכשפות שדווקא נולדו במשפחות של מוגלגים." אמר קראב לדראקו, בעודו מתבונן בגויל מנסה לעוף.

"אבל הם לא ראויים לזה! אמא אומרת שהם בוצדמיים. הם לא ראויים ליכולות קסומות." אמרה פנסי, "חלקם מעולם אפילו לא ידעו שהם קוסמים עד שהם קיבלו מכתבים מהוגוורטס!"

"באמת?" שאל דראקו, חושב על הרמיוני משום מה.

 "כן. בגלל זה הם נקראים בוצדמיים. זוהמה זורמת להם בעורקים." הוסיף בלייז. "מוגלגים וקסם זה לא הולך ביחד."

"לא פלא שאבא כעס עליי." נאנח דראקו, סופסוף מבין.

"אל תדאג, דראקו. אנחנו נבוא בכל פעם שתרצה לשחק." פנסי ניחמה אותו, מביטה בפניו העצובות.

"בסדר." הסכים דראקו, מרגיש מעט טוב יותר.

חלפו שבועות וחודשים, והוא לא ביקר את הרמיוני. במשך החודשים האלה, היו רגעים בהם הוא רצה לראות אותה, אבל הוא לא יכל להתעלם ממה שחבריו ומשפחתו אמרו לו. מוגלגים לא שווים את זה. אני טהור דם ובהם לא זורם שום דם קסום. הוא נהיה חבר טוב של פנסי, בלייז, קראב וגויל. השהייה בחברתם גרמה לו להאמין שמוגלגים הם פראיים, ובוצדמיים הם מזוהמים. מאז שהחל לבלות איתם, הוא חשב על הרמיוני פחות ופחות עד ששכח ממנה לגמרי.

אולם בקשר להרמיוני, היא מעולם לא שכחה אותו.

כבר שנה שהיא לא ראתה את הילד החיוור. יום אחד כשהחליפה בגדים מול המראה, היא הביטה בהשתקפות שלה והבחינה בשרשרת החברות שלהם. היא העבירה אצבעה על החרוז, ולא יכלה שלא לחוש כעס שוב. היא הביאה את ידיה אל צידו האחורי של צווארה כדי להסיר את השרשרת, אבל עצרה. היא לא רצתה לשכוח את החבר הכי טוב הראשון שלה. דמעות דוממות ירדו במורד לחייה, כשחשבה שדראקו שכח אותה. היא מהר לבשה את הפיג'מה וטיפסה אל מיטתה. היא לא ידעה, שביום למחרת היא תראה אותו שוב.

חזרה לבלוגShare to LinkedInShare to FacebookShare to אימיילShare to הדפסתגיות

הפרק הקודם		הפרק הבא