ואז היא נעלמה

"בוקר טוב היפיהפיה הנרדמת!" נשמע קול, ומשהו רך פגע בניקו.

"היי!" קרא ניקו ופתח את עניו.

עוד כרית התעופפה באוויר בדרך אליו.

"וינגראדיום לביאוסה!" הכרית ריחפה מעלה בקלילות.

"היי! לא פייר'!"

"ממתי החיים פירים'?" צחק ניקו.

עוד כרית מצא את עצמה על הפרצוף שלו.

"זאת הכרזת מלחמה!" ניקו קפץ מהמיטה וידה כריות לכיוון רוג'ר.

ככה הם נלחמו עוד כמה דקות, מתגוששים וצוחקים, עד שאחד הילדים ביקש מהם להפסיק כי הוא מנסה לישון.

רוג'ר השתרע על המיטה באצילות הראויה למשפחת בלק, וניקו התיישב על קצה המיטה ומתח את הקפיצים.

"נו?..."שאל רוג'ר.

"מה נו?" לא הבין ניקו.

"נו ג'נה! כבר הצעת לה חברות?"

כפרס על השאלה קיבל רוג'ר כרית בפרצוף.

"הי!!!!!!!!!!!!!!! לא הכרזנו על הפסקת אש?"

"כן הכרזנו," אמר ניקו באדישות האופינית רק לו, "אבל אתה ביקשת את זה!"

רוג'ר שירבב שפתיים ואמר בקול דרמתי: "אתה יודע שקשה לי להלחם בפיתוי לזרוק עליך כריות! אתה רשע מרושע שאתה משחק ככה ברגשות שלי!"

ניקו העמיד פני רשע וצחק בקול אפילו יותר דרמתי: "מאוההההההה!"

"לא כדאי לך להיות שחקן חבר!" המליץ רוג'ר ובתגובה הכרית שניקו זרק עליו קודם, התרוממה באוויר והתחילה לנגוח ברוג'ר.

"הצילו!" קרא רוג'ר, "נקמת הכרית הקטלנית!" והסתתר מתחת לשמיכה.

ניקו צחק כל כך, עד שכאבה לו הבטן.

הוא התגלגל על המיטה מצחוק, ובהינף שרביט הכרית נפלה על המיטה של רוג'ר.

רוג'ר הציץ מחוץ לשמיכה.

"השטח פנוי?" לחש.

"פנוי, פנוי," אמר ניקו בקול משועשע.

"טוב, עכשיו ברצינות, כבר הצעת לג'נה חברות?" הוא חזר להשתרע על המיטה, וניקו חזר לישיבה, אף על פי, שמדי פעם צחוק חצוף היה מתחמק לו מהפה.

"ברור שלא! אנחנו רק ידידים!"

"יופי," אמר רוג'ר ברצינות, "כי לפני שתציע לה חברות, אתה צריך לבדוק שהיא לא גם בוצדמית מלוכלכת," 

"ברור שלא!" קרא ניקו, "היא איתנו בסלת'רין, שכחת חכמולוג?!"

"אה, נכון!" נזכר רוג'ר, וניקו הכה את מיצחו בידו.'החברים שלי בסלית'רין לפעמים כל כך טיפשים' חשב לעצמו.

"אה, בנוגע לזה, בדקת כבר את אילן היוחסים של פנלופה?"

הפנים של רוג'ר נעשו עצובים.

"כן בקשר לזה..."

פנלופה היתה החברה המדריכה של רוג'ר מבית רבינקלו.

ניקו נזכר שפנולופה גם הייתה אחת הבנות המואוהבות בו, אבל שהיא היא הציעה לו חברות הוא כמבון סירב, ומאז היא עשתה כל שיכלה כדי לגרום לו להצטער על כך. למען האמת, ניקו היה די בטוח שהיא בחרה בחבר הכי קרוב שלו כדי לגרום לו לקנא.עד עכשיו הציון שלה הוא נכשל.

"...ואז אמרתי לה שאני גם ככה לא רוצה להיות חבר של בוצדמית, ושאני לא צריך אותה, ובגלל ש"קיללתי" אותה, כל בית רבינקלו עושה עלי חרם," 

"נו, אז מה?"

"אז," אמר רוג'ר והזדקף, "לנה לא תעשה לי את שיעורי הבית, והציונים שלי יצנחו לקרקעית."

ניקו תיעב בריונים, אבל לצערו הוא היה צריך להתמודד עם זה, כי רוג'ר הוא אחד הבריונים הגדולים בבית הספר.

"אין סיכוי שהגריפינדורים יסכימו לעשות את זה, לא משנה מה," אמר רוג'ר.

"אתה יכול לפנות להפאלפאפים," הציע נקו, "הם כל הזמן כזה: 'הו! נשמח לעזור לך בכול דבר!', אבל האמת, שההפלפאפים שונאים את בית סלית'רין, אז אין לך ממש סיכוי."

"רעיון טוב! אני אבקש מנעה!" 

"המעצבנת הקטנה?" ניקו עוות את פניו. "אין סיכוי שהיא תסכים לך אם תהיה לה ברירה,"

"ולא תהייה לה ברירה," אמר רוג'ר ופקק את אצביעותיו.

"אגב, תבוא לעזור לי איתה?"

"אתה יודע שאני נגד בריונות," אמר ניקו תוך כדי שקם מהמיטה וגרב את גרביו.

"אבל אתה חבר שלי!" אמר רוג'ר וגיחך.

"כן," אמר ניקו תוך כדי שסגר את הגלימה, "החלטתי להתמודד עם זה שהתחברתי איתך, אבל אני, לא פוגע." אמר ויצא מהחדר.

ג'נה ניגשה לניקו בארוחת הבוקר.

"היי ניקו," 

"מה?" שאל ניקו בעודו זולל ברעבתנות את הסלט שלו.

"אני צריכה לדבר איתך."

"בטח! אז- מה קרה ג'נה?" שאל שהבחין בפניה הריציניות.

"אני צריכה לדבר איתך. לבד."

"אוקי," אמר ניקו, וסימן לרוג'ר שאם הוא לא חוזר שלא יחכה לו.

"לאן אנחנו הולכים?" שאל ניקו כשג'נה הובילה אותו מחוץ לאולם.

"תכף תראה," אמר ג'נה בקול מסתורי.

בהתחלה הוא חשב שהיא מובילה אותו למדשאות, אבל היא הלכה בדרך צדדית סמוכה.

לבסוף היא נעצרה במקום שנראה כחלק מהמדשאות, אבל ניקו מעולם לא היה בו.

ג'נה התיישבה על עץ כרות.

"תקשיב, בנוגע למה שקרה אתמול..."

"מה קרה אתמול?" 

ג'נה נעצה בו מבט של אל-תשחק-איתי-משחקים-כאילו-אתה-לא-יודע.

"כל הקטע הזה שהתעלפת ולקחתי אותך חזרה לחדר המועדון?"

"אה," אמר ניקו וליבו שקע לתחתונים. הוא עדיין זכר שכל הילדים חושבים שהם זוג, והשיחה לפנות בוקר עם רוג'ר חזרה אליו, חדה וברורה.

"טוב אז כל הילדים אמרו שאנחנו זוג ו-"

"אבל אנחנו לא. נכון?" מיהר ניקו להגיד.

"כן, בטח!" אמרה מיד ג'נה, אבל פניה נעצבו.

"אבל אנחנו עדיין ידידים, נכון?" שאלה.

"כן, ברור, ידידים."

ג'נה חייכה חיוך קלוש, והבעת תקווה התגנבה לפניה.

"ביי!" אמר ניקו והשאיר אותה יושבת לבדה.

בדרך הוא חשב על העצב שהופיע בפניה כשאמר שהם לא חברים. אולי ג'נה מאוהבת בו אפילו יותר משחשב?

ניקו יצא מהשיעור האחרון באותו היום; שיעור הסטוריה כפול.

במשך שעתיים שלמות שיעמם אותם פרופסור בינס עד מוות, כשלימד אותם על הסטורית הגובלינים, וכעת כל התלמידים בכיתה שמחו לצאת אל החופשי.

אחרי שאכל ארוחת ערב זריזה, התכונן ניקו ללכת לבית סלית'רין, ולעשות איזו מקלחת טובה, שלפתע הגיע רוג'ר בריצה.

"היי רוג'ר, מה קורה אחי?"

רוג'ר נעצר לאיזו דקה לפני שענה לו, עד שנשמתו הייתה סדירה.

"תלמידי השנה החמישית מארגנים מסיבה פיצוץ! אתה חייב לבוא!"

"אני רק שם את התיק בחדר," אמר ניקו ומיהר למועדון.

אחרי שגמר להתארגן ולהתלבש בגלימת נשף יוקרתית, הלך ניקו לתמונת הכניסה למטבחים.

הוא דיגדג את התפוח, התפוח צחק, והתמונה זזה על צריה כדי לאפשר לניקו להיכס לאולם המסיבות.

הוא ראה את רוג'ר כמו טווס נפוח, מספר לכל מי שמוכן או לא מוכן לשמוע, שהוא וניקו גילו את אולם המסיבות.

ניקו זכר אתה זה היטב.

זה היה שהוא ורוג'ר היו קטנים, בני שנה ראשונה ליתר דיוק, ורוג'ר עדיין לא היה בריון.

הוא ורוג'ר הלכו למטבח כדי לחטף ארוחה לילית, אבל רוג'ר בטעות דיגדג את התפוח במקום את האגס.

הם מצאו את המקום הזה, שלפי שאריות שהיו שם כנראה שימש גם בעבר כאולם מסיבות.

הוא ורוג'ר ניקו את הליכלוך והבלגן, וסידרו, צבעו, וחידשו את החדר. לבסוף הם ביקשו מילדים לתרום חפצים, עד שהחדר הפך למה שהוא היום.

בקצה החדר יש דלת שמובילה לאולם הנשפים, אבל רוג'ר וניקו מינו כמה בנות שיטפלו באולם, בגלל שבנות יותר טובות בדברים כאלה.

הוא ניגש לדלפק המשקאות, וביקש מהברמן כוס בריצפת אחת.

הברמן, בחור שנה שביעית חטוב ושרירי בשם לוקי, החליק את הכוס לאורך הדלפק, וניקו תפס אותה בערך חצי מהדרך.

ניקו לקח שלוק הגון.

"היי!" אמר קול, ויד נעימה אחזה בכתפו של ניקו.

ניקו הסתובב.

"ג'נה," אמר ברכות.

"היי ניקו! לוקי, תארגן לי כוס וויסקי אש," לוקי הרים גבה, אבל החליק אליה כוסית.

היא הניחה על הדלפק כמה מטבעות.

"תשמור את העודף," אמרה, ושתתה את כל הכוסית בלגימה אחת.

ניקו התרשם.נדירים הפעמים שילד שנה שלישית שותה וויסקי, ועוד בבת אחת. 'היא ממש קשוחה' הרהר ניקו בינו לבין עצמו.

"ניקו, מה דעתך על המסיבה שאירגנתי?"

"את ארגנת אותה?" שאל ניקו.

"אני וכמה מהחברות שלי, אבל זה רק הדובדבן שבקצפת, בוא איתי." אמרה ולקחה את ניקו את ניקו לדלת המובילה לאולם הנשפים.

היא פתחה את הדלת נכנסה, וסגרה אותו.

ניקו עמד בתדהמה במקומו, המילים נעתקו מיפיו.

האולם שלמיטב זכרונו היה עשוי עץ, וגמגולף גילופים עדינים של ענפים, עלים, פירות וחיות היה מצופה בשכבה דקה של כסף, או לפחות צבע כסף מאד משכנע. הרצפה היה משובצת לוחות שחורים ולבנים כמו לוח שחמט ענקים, ונברשות בדולח השתלשלו מהתיקרה, והפכו את האולם למנצנף בגלל הכסף. סרטים זהובים וקישוטים אחרים עיטרו את האולם, ושולחנות שכנראה נועדו לאוכל ניצבו בכל קצוות החדר. באולם היו גם כמה מדרגות ופתחים למסדרונות.

"וואו!" אמר ניקו לאחר שהתאושש מהתדהמה הראשונית.

"לכבוד מה זה?"

"למסיבת סוף השנה. בעוד חודשים יהיה כאן נשף שלא ישכח לעולם!"

"ואת והחברות שלך עבדתם על זה ללא קסמים?" שאל ניקו בעודו מביט בכמה בנות מסדרות במה ביד.

"ללא קסמים." אישרה ג'נה וחייכה חיוך רחב, "תראה!" היא משכה אותו אחריה לסוף האולם.

שם הייתה תלוי משהו שנראה כמו מראה, עם מסגרת בצורת אלפיסה בצבע זהב, ועיגולים קטנים בלבן וכסף משובצים בה.

אבל זאת לא הייתה מראה, זה היה ציור.

היתה שם נערה יפיהפיה בשמלת נשף אדומה, שרקדה עם נער בחליפת טוקסידו כחולה.

"מי אלה?" שאל ניקו. הילדים האלה היו קצת יותר מדי מוכרים בשבילו.

"החלטנו לעשות נשף בנושא אגדות עם. זאת אגדת עם מוגלגית. אלא הנסיך והנסיכה הקסומים, שמתאימים זה לזה לגמרי!"

זה לזה לגמרי....

נסיך ונסיכה קסומים...

ניקו קרס.

ניקו זכר את זה כאילו זה קרה אתמול.

היום שבו הם נפגשו.

זה היה נשף שעשו בתחילת השנה.

ניקו שמח מאד, דרך מעולה להכיר חברים חדשים!

הוא הסתובב באולם הגדול, פילס דרך בין הרוקדים, וחיפש בת זוג לריקודים.

איך זה יתכן שאין לו?

הוא אכן קיבל כ-50 הזמנות, והנערות המרמורמרות שנדחו הוציאו את דיבתו באוזני חברותיהן,והשמועה התפשטה בבית הספר כמו אש בשדה קוצים: ניקו לא מסכים לאף אחת לבוא איתו לנשף!

אז כולם הפסיקו לנסות.

הוא לקח מאחד המזנונות אוכל ושתי בקבוקי ברצפת, והתיישב לצד אחד השולחנות הריקים.

היא הוציא מחברת שורות והכתיב לעט הנוצה שלו סיפור שעלה בראשו.

כן ניקו אהב לכתוב.

הוא היה אלוף בסיפורים לפני שהיא נעלמה.

 כל הזמן כתב.

לפתע הוא ראה ילדה.

זאת היתה אליזבת הצעירה, היא הייתה בתחילת שנתה הראשונה.

היא הייתה לבושה בגלימת נשף בצבע תכלת שלא הייתה סגורה וחשפה מתחתיה שמלת נשף בצבע לילך.

ניקו ראה אותה אבודה בין קהל הילדים וניגש אליה.

"היי! קוראים לי ניקו. מי את?" הוא השיט לה את ידו.

היא הכניסה את ידה הקטנה לידו והשיבה: "אני אליזבת נעים מאוד!"

הוא הביל אותה לשולחן, ונתן לה את אחד הכוסות.

היא התיישבה והביט בכוס קצת בחשש.

"יש בזה אכוהול?"

"נראה לי שכן,"

היא לגמה לגימה קטנה, ממש פיצפונת, ועינייה הגדולות הוצפו אושר.

היא שטטה בשקיקה.

"זה ממש טעים! זה מזכיר לי משקה מוגלגי שאני אוהבת, קוראים לו שוקו!"

"אה." אמר ניקו וציין לעצמו שהיא בת מוגלגים.

"מאיזה בית את?" שאל אותה בניסיון לפתוח שיחה.

"הפאלפאף! ואתה?"

"סלית'רין," שניהם התחילו להרגיש קצת דחייה זה מזה, ניקו בגלל שהיא בהפלאפאף והיא בת מוגלגים, ואליזבת בגלל שהוא בסלית'רין.

אליזבת שתתה במהירות הולכת וגוברת את הבירצפת, כנראה כדי למצוא תירוץ לקום מהשולחן.

אבל ניקו דווקא לא רצה שהיא תעזוב. משום מה, למרות שחש דחייה, הוא גם חיבב אותה.

"איך היה השבוע הראשון שלך בלימודים?" שאל בניסיון לשבור את השתיקה.

"טוב." ענתה בקרירות.

ניקו הבין שהיא לא רוצה בחברתו ולכן אמר: "אני הולך לשירותים,"

הוא מיהר לשירותי הבנים, ונעצר ליד הדלת.

דמעות חמות חנקו את גרונו.

זה שהוא סלית'ריני לא אומר כלום!

עד עכשיו כל הבנות בבית הספר היו מואהבות בו. הוא תמיד חשב שאם ירצה מישהי יוכל בקלות להקסים אותה. והנה, הוא מגלה שדווקא מי שהוא אוהב, לא אוהבת אותו.

"הי, אל תבכה," אמר קול נעים לידו.

הוא ראה את אליזבת עומדת שם ומביטה בו בעינייה הטובות.

"מה את עושה כאן?" נבהל.

"עקבתי אחרייך," אמרה ומשכה בכתפייה.

הוא הביט בה רגע ואמר לה: "יש לי משהו להראות לך."

הוא משך אותה אחרי עד שהגיע למקום מסוים.

"תעצמי את העיניים," הדריך אותה. היא עצמה את עינייה.

הוא עבר שלוש פעמיים שם, פתח דלת, וסגר אותה.

"אוקי, את יכולה לפתוח עיניים," אמר.

אליזבת פקחה את עינייה והתנשפה בתדהמה.

הם עמדו בלב יער טרופי, עם מפל ציורי וחיות מקסימות.

מרחוק רא על צלע הר את טירת הגוורטס, מה שלא היה הגיוני, כי הם נכנסו לשם דרך טירת הגוורטס, הדלת עמדה לידם בריק!

אליזבת רצה ורצה, מרגישה בידיה את העשבים הרכים.

ניקו עוד לא ידע באותו הזמן כמה היא מתחברת לטבע.

הואת תפס אותה ליד באר.

והם ישבו פיטפטו עד רדת הלילה.

בשלב מסוים, בערך בחצות, שהירח הכסוף הופיע בשמיים אמרה אליזבת: "אנחנו צריכים לחזור,"

ניקו נאנח. אם רק יכל, הוא היה מאריך את הערב הזה לנצח.

"הי, אנחנו חברים?" שאל אותה.

"כן! ברור!" ענתה לו.

הם נעמדו, ועמדו מאד קרובים זה לזה, יותר מדי קרובים.

הם התקרבו קמצ, ועוד טיפונת, הוא כבר יכל לראות כל שערה ושערה שלה.

ואז זה קרה.

לשוניהם נפגשו.

ניקו הרגיש תחושת סיפוק עמוקה והצמיד אותה אליו בלהט.

הוא חיבק אותה, עיקצוץ חם בקע מהמקום בשפתיו שנגעו בשפתיה.

כבר כמה שניות, אולי דקות, אולי כמה לילות, הם התנתקו.

אליזבת אמרה במהירות "ביי" ורצה.

"נתראה מחר!" הוא קרא אחריה, והיא נופפה לו לשלום.

הוא הביט אחריה שעות רבות אחרי שנעלמה, מפנטז על חום גופה, על הבל פיה, על נישמתה החמה, על ריח הקרמל המתקתק שנדף ממנה...

הפרק הקודם		הפרק הבא