הארי פוטר ותוכנית לוט

פרק א
אדון דארסלי חלץ את נעליו זו בזו, ונענע את רגליו עד שנפלו לרצפה בחבטה. הוא קיפל בקושי את רגליו על הספה, ובהה בטלוויזיה שדלקה למולו.
"בלה בלה בלה" אמר לגברת דרסלי, שהגיע בריצה נחרדת מהמטבח לקול רעש הנעליים הנחבטות. "כל יום והשטויות של הקריין הזה. אני בכלל לא מבין בשביל מה אנחנו משלמים להם".
גברת דרסלי לא הגיבה, היא התלבטה בשאלה האם להעיר לבעלה אודות הנעליים שהוא מותיר על הרצפה ומכתימות את הסלון המסודר.
אדון דארסלי תפס את השלט, ובתנועה מהירה כיבה את הטלוויזיה. הוא הניח אותו על השולחן והתנשם נשימות חפוזות.
הדלת נפתחה, ובנם דאדלי הופיע בפתח. פניו אדומות וחולצתו מוכתמת וקרועה.
"דאדלוש", מיהרה אליו אמו. פורשת את ידיה לחיבוק. ידיה הצליחו לכסות חלק קטן מגופו ההולך ומתרחב של בנה, שהדף אותה בגסות. ריח אלכוהול עז נדף ממנו, ומילא את הסלון.
"דאדלי", נהם מר דארסלי מהספה, "בוא שב לצד אביך, וספר לו כיצד חלף היום בלימודים".
דאדלי חצה את החדר בפסיעות חפוזות, מתעלם מקריאתו של אביו וצועד לעבר חדרו. אדון דרסלי נהם נהמה נוספת, נזעמת.
"אני חושבת שהילד הנורא ההוא השפיע לרעה על דאדלי הטוב שלנו", מיהרה גברת דארסלי לומר. לא היה צורך להסביר מיהו הילד. "דאדלוש ילד נפלא כל-כך".
"אנחנו לא מדברים על הילד כאשר הוא לא כאן", זעם מר דארסלי, ושפם כלב-הים שלו נע במהירות לקצב הצעקה, רסיסי רוק נתלים בו.
"כמובן", הסכימה גברת דארסלי. היא שלפה מטלית והחלה לנקות באינטנסיביות את חפצי הנוי שעל המדף. מר דארסלי בהה במעשיה תוך שהוא מלטף את שפמו המרשים.
גברת דארסלי הסתובבה בכדי לבחון היכן למקם את האגרטל, ובדיוק אז נשמע הקול. קול שנשמע בתחילה כרעם עמום, והלך והתחזק. מר דארסלי זינק מן הספה בבהילות, ודשדש אל הדלת מהר ככל שאפשר לו משקל גופו.
"מה זה היה?" שאל בקול רועם, ואז נתלשה הדלת ממקומה.
הדלת עפה ישירות לעברו של מר דארסלי ההמום, פגעה בו והטיחה אותו לרצפה.
כאוב ומיוסר משך מר דארסלי את עצמו למצב ישיבה, מסך שחור כיסה את עיניו. הוא מצמץ שוב ושוב, עד שהמראה הלך והתבהר. בפתח עמד אדם גבה קומה שהציץ במבט רגוע אל פנים הבית. הוא החזיק בידו שרביט שלוף.
"אוי לא!" מלמל מר דארסלי.
גבה הקומה פסע בצעד רחב אל הסלון, טורק מאחוריו את הדלת בהינף שרביט.
הוא הישיר את מבטו אל עיניה הפעורות לרווחה של הגברת דרסלי: "בואי ניגש ישר לעניין", אמר בקול רגוע. "איפה הילד?"
עיניה של גברת דארסלי נפערו עוד, והיא מלמלה: "אנחנו לא מדברים על הילד כאשר הוא לא כאן.."
כד החרס היקר שמאחוריה התנפץ בקול רעש.
"איפה הילד?" חזר האיש, קולו קר.
פניה של גברת דארסלי קפאו, והיא לא יכלה להוציא הגה. עיניה התקבעו בנקודה עלומה בפניו של הזר.
הוא הסתובב בנחישות, העביר את מבטו על הרצפה והשהה אותו בדיוק אל מול פניו של אדון דארסלי, שעדיין ישב על הרצפה והביט במתרחש בעיניים קמות.
מספר שניות התבוננו זה בזה, מבטו היציב של האיש שיפד את פניו המפוחדות של מר דארסלי המושפל.
"ובכן.." מלמל מר דארסלי לבסוף, "נראה לי שאגש לנעול את הנעליים.."
הוא ניסה להתרומם, אך הזר הניד בשרביטו והוא השתרע על הארץ מתפתל מייסורים.
"איפה הילד, מר דארסלי?" שאל, קולו עדיין רגוע ותנועותיו איטיות.
"אין לי מושג", אנפף מר דארסלי מעם הרצפה, אפוף בכאביו. "אתם לקחתם אותו!" ייבב, "אתם והמוזריות שלכם. אתם וכל האנשים השונים, ייקח אתכם השד".
ידיו ורגליו התפתלו על הרצפה בתנוחות מגוחכות, יוצרים צורה מעגלית. הזר שילב את ידיו על מותניו, וכאביו של מר דארסלי פסקו. הוא נותר לשכב על הרצפה. נושם בכבדות ובוהה באיש שהתנשא מעליו.
"מר דארסלי", אמר הזר בקול נעים, "אני לא רוצה להכאיב לך, ולא רואה בכך צורך. יחסי הכוחות ברורים לשנינו, אז בוא נסיים את העניין וניפרד כידידים".
"אבל אני לא יודע. לכל הרוחות, ייקחו אותי האלים אם אני יודע איפה הילד הנורא הזה, מזמן הייתי צריך להשליך אותו לכלבים". יילל מר דארסלי.
הזר צעד בנחת בסלון המרווח, העביר אצבע ארוכה על כלי הנוי החפים מכל אבק, והתיישב לאיטו על הספה.
"הירגע בבקשה, ספר לי כל מה שאתה כן יודע".
הוא השליך לעבר מר דארסלי מטלית, והמתין בסבלנות עד שייקנח את זיעתו ודמעותיו.
"הוא בבית ספר הזה, הבית-ספר הנורא שלכם", אמרה פתאום גברת דארסלי. "האמן לי שאין לנו מושג איפה זה, אבל אתה אמור הרי לדעת".
"הו, כל כך אין לנו מושג", ייבב גם מר דארסלי, "אם רק הייתי יודע היכן נמצא בית-הספר הזה, המקום המחליא לילדים המשונים כבר מזמן הייתי הולך לשם, מפרק אותו ומלמד לקח שלא יישכח את הילדים והמורים המחרידים שלו. אבן על אבן לא הייתי משאיר, אתה יכול להיות בטוח".
הזר התבונן בהם מעם הספה, מאזין.
"אפח'ד לא יודע איפה הביצ'פר הזה",.דאדלי הפציע לפתע מן החדר, מתנודד בשכרותו. הוא פסע מחדרו חזרה אל הסלון, זרועתיו השמנמנות נתמכות בקירות. "אבל אני קראתי פעם מכתב שהשאיר".
"מה קראת?" שאל הזר בנחת, אצבעותיו משחקות בשרביט שבידו. גם מר וגברת דארסלי תלו עיניהם בבנם, והמתינו בדממה לתשובתו.
"היה כתוב שם.." דאדלי ניסה להשען על הכורסה וכמעט שמעד, הוא המשיך לצעוד לעבר הספה ונעצר בדיוק אל מול הזר. "היה כתוב.. משהו מוזר.. נפגש ברציף תשע ושלושה רבעים, שלושה רבעים חה חה חה" הוא פרץ בצחוק שיכורים, והשתרע על הרצפה למרגלות הספה.
"תשע ושלושה רבעים?" האיש על הספה לא זע, ורק זיק שהופיע בעיניו גילה את קורת רוחו.
"שלושה רבעים. חה חה חה" דאדלי רקע ברגלו פעם ופעמיים.
האיש התרומם מלוא גובהו, מנער קלות את שולי בגדיו. "תודה רבה לכם,", אמר בקול עמוק, פוסע לעבר הדלת. "אני מתנצל אם נגרמה לכם אי-נוחות". הוא כיוון את שרביטו, והאגרטל שב ונוצר למול עיניהם.
על יד הדלת נעצר, ידו השמאלית על הידית והימנית אוחזת בשרביט. "הו, דבר אחרון", הוא הניע את שרביטו, ונעליו של מר דארסלי ההמום נעו וננעלו על רגליו.
"שיהיה לכם יום נפלא" אמר והניף את ידו, כנוגע בשולי כובע דמיוני.
עיניהם של בני משפחת דארסלי עקבו אחריו כאשר חייך אליהם, לחץ על ידית הדלת ואז נעלם לפתע בקול פקיעה.
שקט השתרר במטבח, עמוק ועמום. דאדלי הכה קלות על הרצפה ומלמל לעצמו מלמולים חסרי פשר.
"טוב, נראה לי שאגש לסגור את הדלת" אמר מר דארסלי לבסוף.

		הפרק הבא