מכושפת

צעדתי לי בחושך, שרק עיני הזוהרות מדריכות אותי.

באפלה יכולתי לראות את חבורת הקונדסאים, ואת רמוס.

ירחוני, אפשר לקרוא לו.

הוא קרא בספר, אבל נראה מודאג.

ידעתי למה זה.

בעוד יומים הירח המלא.

ליקקתי את כפתי השעירה.

"אההההההוווווווווו!" יללתי.

סיריוס ורמוס מיד נפנו לכיוון עצי היער האסור, אלי.

סיריוס בהה, בטח היה מוזר לו לראות זוג עיניים ירוקות זוהרות נותנות בו מבט בתוך החושך האפלולי.

הוא לחש לרמוס משהו, וזה הנהן, והתחיל להתקדם אלי.

הם היו מאד קרובים.

ביללה נפחדת צעדתי כמה צעדים אחורה, והגנתי בכפתי על פרוותי הלבנה והרכה.

"זאב! זאב!" שמעתי את סיריוס צועק.

רמוס לא הקשיב לו, הוא התכופף ובחן אותי.

ואז הוא אמר לסיריוס בשקט: "אל תדאג, היא לא תציק לך,"

סיריוס מיד נרגע.

יילתי בעונג והתקרבתי עוד קצת לרמוס.

צעד אחד יותר מדי.

ידו של רמוס נגעה באזור עורפי.

קלטתי באיחור מה קרה.

ידו של רמוס, אשר רק לפני רגע קט נגעה בסימן הגולגלת המוטבע בעורפי, הרפתה במהירות.

ברגע שזה קרה, סיריוס לא ביזבז זמן.

הוא הניף לכיווני את שרביטו, וחתך נוצר על מצחי.

שחררתי עוד יללת כאב אחת, וברחתי לתוך היער.

עיניו של רמוס עקבו אחרי בצער, הוא חש בחיבור בינינו.

כשהגעתי עמוק מספיק נעצרתי.

כמה אני שונאת את האות האפל!

זכרתי את זה היטב, כאילו זה קרה אתמול, מתי שהאות האפל הוטבע בבשרי החי.

יללתי וצרחתי, אבל פנרייר לא הפסיק, ושאר אוכלי המוות החזיקו בי בחוזקה.

זה לא הדבר היחיד שהפך אותי לשונה.

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________

זה היה בקרוב, ממש בקרוב.

צפיתי בהתרגשות ובנשימה עצורה כיצד הירח עולה לשמיים.

יללתי בדיוק אז את היללה הקבועה שלי: "אהההההההההוווווווווו!!!!"

גופי התחיל להשתנות, פרוותי הלבנה הפכה לשמלה נאה בצבע שמנת, אישוני התרחבו, ועור צמח על גופי.

הברשתי מעל השמלה כמה עלים סוררים.

הנה אני בדמותי המלאה!

איך אני נראת?

אני ילדה בערך בת 15.

יש לי שיער חום בהיר מאד בהתאם לצבע כפותי כזאבה, עור לבן התואם את פרוותי כזאבה, ועיניים ירוקות, בגוון המדיוק של עיני כזאבה. מלבד זאת, אני כולי לבושה לבן, בגלל פרוותי הצחורה כשלג.

סרט קטיפה לבן מעטר את שערי החלק, בסך הכול אני מאד יפה.

בטח הייתי יכולה לחיות חיים נהדרים.

אלמלא, אלמלא!

שמעתי יללה רחוקה, ומיהרתי לערבה המפליקה.

לפני זה כמובן הטלתי על עצמי לחש הנגזה.

עורי נראה חולני לאור הירח, אבל התרגלתי כבר לזה.

הפעם היחידה בחיי שאני זוכרת את עצמי עם עור ביום, היא כשהייתי בת שלוש, יום לפני שרמוס ננשך.

הרמתי מקל, וקפצתי כפנתרה ללחוץ על הסיקוס.

אין מה לעשות, התרגלתי למעשיים זאביים.

אבל מעולם לא הרגתי יצור חי, המצפון שלי לא הרשה לי.

נכנסתי למערה בקלות.

זחלתי לאורך המערה בעודי נהנת מגופי האנושי. ידעתי שיעבור חודש עד שאזכה ללבוש אותו שוב.

כשנכנסתי לבית, שמעתי את היללות חזקות יותר, וראיתי כלב, זאב, אייל, ועכברוש עומדים צמודים אחד אל השני.

כבר היה נמאס לי לעטות את כל המסכות.

לפתע התגבש במוחי רעיון.

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________

רמוס התחיל לזחול במערה ראשון, שמח שסוף כל סוף זה נגמר.

כשהוא יצא, הוא עמד בתדהמה עוד כמה דקות.

אחריו יצאו שאר החברים במהירות.

"מה קר- מה זה?!" שאל ג'יימס.

כי על האדמה, היה חרוט ברונות עתיקות משהו.

"זה רונות עתיקות!" אמר רמוס כשמצא את קולו.

"ומה זה אומר?" שאל סיריוס באדישות האופינית למשפחת בלק.

רמוס החל לתרוט אט אט על האדמה מה זה אומר.

בסוף זה מה שיצא:

ל - י - ר - ח - ו - נ - י- ,

ד - " - ש     ח - ם    מ - א - ח - ו - ת - ך - !

מ - ק - ו - ו - ה    ש - ל - א    ש - כ - ח - ת    א - ו - ת - י - !

"מי זאת א - ח - ו - ת - ך?" שאל פיטר בבילבול.

"אה, רמוס? רמוס!!" קרא.

רמוס אמר בקול חרישי: "כשננשכתי, היא נעלמה. סיפרו לי שיש השפעה מאד מיוחדת על האחים של אלה שננשכו, אז חשבתי שהיא מתה!"

עמדתי מרחוק, צופה בו, וחייכתי באושר.

_____________________________________________________________________________________________________________________________________________

כעת זה הקרב על הגוורטס, הוא קשה, אבל אני משתדלת לעזור.

הנה רמוס!

אני רצה אליו, רוצה לפגוש אותו...

"אבדה קדברה!" קללה ממיתה פוגעת לו בול בחזה.

"רמוסססססס!!!!" אני זועקת.

רק רגע.

אני זועקת?

אני זועקת!

הקללה הוסרה!

אבל באיזה מחיר.

אני ממהרת לרמוס בגופי האנושי, שוכחת מסכנות המלחמה.

"רמוס... רמוס... דבר אלי...." הוא פוקח עין אחת וממצמץ.

"אתה בסדר?" אני שואלת בהפתעה.

"לא..." הוא אומר בקול חלוש.

אני מבצעת ביאור הכרה ורואה שהוא גוסס, ושהוא חושב על היום ששלחתי לו מסר.

"אז לא היה שקר...." הוא לוחש ומיד עוצם את עיניו בחצי חיוך.

וזאת האמת על מילותיו האחרונות של רמוס לופין.

"רמוס!!!!!!" אני צועקת ודמעות חונקות את גרוני.

לצערי אני מושכת תשומת לב לא רצויה.

"אבדה קדברה!"

וזה נגמר.

עכשיו אוכל לפגוש את רמוס.

סוף, סוף.

אני מופיעה בריק לבן.

והדבר הראשון שאני רואה, או בעצם מרגישה, זה גוף מחבק.

אני שותקת, ובלי מילים, מחבקת את רמוס.

לפתע אני מליחה לחייך.

"אח קטן..." אני אומרת.