וולדי, חצויים בדרך!

בס"ד

היי!

קוראים לי שירה וברוכים הבאים לפאנפיק וכולי.

אז המון זמן התחשק לי לעשות פאנפיק על פרסי ג'קסון- ובהזדמנות זו, אני אגיד שלא ממש מומלץ למי שלא קרא פרסי ג'קסון לקרוא את הפאנפיק כי הוא לא יבין כלום.

הפאנפיק מתרחש אחרי גיבורי האולימפוס (חוץ מזה, אני מתכחשת לגורלו של אפולו.)

דבר שני, יש לי גם פאנפיקים אחרים שאני באמצע כתיבתם (הכוונה בעיקר לצלקת ברק, הפאנפיק השני בסדרת עיניים ירוקות) ולכן אני יעלה פעם בשבוע כזה.

אז ...

בברכת קאפקייקס,

תהנו!

נ.ב: בניגוד לכמעט כל מעריצי פרסי ג'קסון, ואל תרצחו אותי אחר כך, אני לא מאמינה בעולם הזה. (אני מאוד אוהבת פרסי ג'קסון, הוא גם הדמות האהובה עליי אחרי הרמיוני, אבל... טוב, בסדר.)

____________________ 

ניקו שנא את אבא שלו.
זה התחיל בעוד קטע של 'תעשה טובה לאבא' ואז איבד את הכיוון לגמרי.
אחרי שהכל נגמר, כל הבום- בום העולם נחרב, אבא האדס הלגמרי אחראי החליט שהוא 'מפנק' את ניקו בחופשה.
זה היה יכול להיות נחמד, אם אבא שלך הוא לא אל המוות שגר בשאול.
וזה הופך לגרוע מאוד שיש לך אמא- חורגת- אלה עם שיגעון לדגני בוקר.
אבל ניקו לא באמת היה יכול לסרב, והוא נפרד מעולם והלך לנסות לכייף במקום הכי חסר חיים שיש.
הכל היה פחות או יותר בסדר.
דגנים לארוחת בוקר.
רדיפה אחר נשמות תועות באספודל.
דגנים לארוחת צהריים.
לעזור לפרספונה עם הפרחים הקריפיים שלה.
שיחת באיריס- נט לכולם במחנה.
דגנים לארוחת ערב.
הוא אפילו נזכר בקטע שאבא שלו הראה לו את החדר שלו, בסגנון: 'הי, אם תמות מוות מחריד, תמיד יהיה לך מקום לראות טלוויזיה!'
אה, כן, ודגני בוקר.
ניקו כבר ראה דגני בוקר בכל מקום.
הכל התחיל להשתבש לגמרי בארוחת ערב אתמול.
"ניקו, אז איך היה היוםשלך?"
אבא שלו די ניסה להיות נחמד, אבל נראה די מפחיד עם הקסדה שלו וגלימת הנשמות והכל.
וניקו עדיין זכר לו את הקטע שהוא כמעט הרג את פרסי.
ואת אנבת'.
ואת סאלי.
ואת...
ניקו הפסיק לספור.
"בסדר," הוא משך בכתפיו.
האדם כיווץ את גבותיו.
"ש- לום," הכריזה פרספונה, מחזיקה קופסא בידיה.
"שלום, יקירתי," אמר האדס, "אז מה את מחזיקה שם?"
"אל תשאלו- יצא קורנפלקס בטעם וניל עוגיות בתוספת תפוחים באינדונזיה, הייתי חייבת לנסות," היא אמרה בשמחה, שמה לכולנו בצלחות העמוקות דגנים חומים שנראו כמו אוכל לציפורים, "ותנחשו מה- הבאתי לכולנו! נכון שזה נפלא?"
ניקו והאדס הסתכלו אחד על השני.
אם היה דבר אחד שהם הסכימו לגביו, זה היה דגני בוקר.
"מרהיב, יקירתי, מרהיב," המהם האדס בקול לא משכנע במיוחד, "אני אוהב דגני בוקר. ניקו, נכון שאני אוהב דגני בוקר?"
"כן."
ניקו לא אהב תשובות ארוכות שסתם מושכות זמן.
האדס שלח אליו מבט של אתה- מכשיל- אותנו.
ניקו משך בכתפיו, תנועה אופיינית לו.
האדס חייך חיוך רחב מול פרספונה, מאמין בלב שלם שהיא מאמינה לו.
ניקו הרים גבה, אבל פרספונה זרחה והסתובבה רגע לאחור כדי לשים את הקופסא באוסף שלה.
האדס אידה מייד את הדגנים שלו ושל ניקו, שולח אותם אל הכלום.
כן.
יש משהו אחד טוב בזה שאבא שלך אל יווני.
פרספונה הסתובבה, והאדס חייך חיוך רחב.
ניקו גיחך שהוא ראה שהוא אפילו התיז קצת חלב על פניו בשביל השכנוע.
"יקירתי," הוא חייך, "זה היה- אממ, מיוחד מאוד. סיימנו הכל מרוב שזה היה טעים."
ניקו הנהן, מנסה לשוות להנהון התלהבות רבה ככל האפשר.
"כבר?" פרספונה חייכה חיוך רחב ואמרה בעליזות, "וואו. הייתה ממש בחירה מוצלחת היום. איזה כיף שכולנו אוהבים דגני בוקר כל כך!"
ניקו חשב שהוא ואבא שלו נראו כמו שני סתומים כשהם הנהנו.
"ניקו," היא הרימה לרגע את גבותיה, "בכלל לא התלכלכת?"
האדס נעץ בניקו מבט רק קצת רצחני.
בסגנון, אם תחשוף אותי אני אתנער מאשמה ואתה תישאר לזעמה של האמא החורגת שלך- שהיא גם במקרה אלת דגני בוקר יוונית.
או משהו כזה.
ניקו חייך.
"אני- אני משתדל להקפיד על נימוסי שולחן."
הוא רצה לדפוק על המצח שלו ברגע שהמילים יצאו לו מהפה.
אין סיכוי שהיא תאמין.
אבל פרספונה חייכה בשביעות רצון.
"מושלם, ניקו, מושלם," היא אמרה בגאווה, "הרי אין יותר קריטי מלהקפיד על נימוסי שולחן נאותים! עכשיו, יקיריי, אני הולכת לישון לי לרגע. לילה טוב!"
היא הלכה משם בקלילות.
"זה היה קרוב," אמר ניקו בהקלה.
"כן," אמר האדס, "אני אביא את תפריט ההזמנות."
ניקו חייך כשאבא שלו הקיש בידו ותפריט אדום הופיע בידיו.
מקדונלדס.
אוקיי.
עוד דבר אחד שהם הסכימו לגביו.
מקדונלדס זה אדיר.
או כמו שהאדס נהג להגיד, 'ההמצאה הכי טובה של בני האדם'.
ניקו הסכים.
"אז... סופר- בורגר עם לימונדה וצ'יפס?"
אמר האדס.
ניקו הנהן.
"בדרך," אמר האדס, והקיש בידו.
שני המבורגרים גדולים עם לימונדה מושלמת וצ'יפס פריך הופיעו על השולחן.
באמת חשבתם שניקו ייכנע לסנקציית דגני בוקר?
ובכן, בתור בנו הקשוח לגמרי של המוות, ניקו לא נכנע לתזונת דגני בוקר.
"גדול," הנהן ניקו, לוקח את ההמבורגר הרגיל שלו.
האדס כל פעם פשוט הקיש באצבעותיו והאוכל היה מגיע הישר ממקדונלדס אליהם, בלי לשלם בכלל.
בו- יה!
בסדר.
יש שני דברים טובים בזה שאבא שלך אל יווני.
"אז, ניקו," אמר האדס, פיו מלא בצ'יפס, "אתה יכול לעשות לי טובה קטנה?"
ניקו משך בכתפיו בסוג של כן.
לרוב הטובות האלה היו להחזיר נשמה שברחה או לעזור לאחד האחראים על אספודל.
"יש איזשהו בן אדם," האדס אמר, "טום רידל, מכנה את עצמו וולדי משהו, שברח מהמוות. תנטוס דיווח לי לפני כמה ימים שהוא- איכשהו חזר לגופו הגשמי בעזרת כישוף או משהו. אתה יכול לטפל בזה?"
ניקו שוב משך בכתפיו.
כן, המשימות הרגילות.
עוד בן אדם שחושב שעם קצת קסם הוא יכול לרמות את המוות.
"בסדר," הוא אמר בטון ניטרלי, "איפה הוא?"
"בריטניה," אמר האדס, "יש שם כמה אנשים משונים- קוסמים משהו? הקיצר, הוא כאילו רוצה להרוג אותם וכאלה. אז אל תדחה את זה לעוד שבוע."
ניקו הנהן.
"מעולה!" האדס טפח על כתפו של ניקו, "אז תצא מחר בבוקר?"
ניקו הנהן, שוב מושך בכתפיו.
"אבל לא לפני תשע. בעצם עשר."
האדס חייך לרגע.
"לילה טוב. חלומות אפלים."
ניקו גיחך כשהוא נעלם לתוך החושך.
בסדר.
הוא יכין היום בלילה תיק- לא יותר מידי דברים: קצת אמברוסיה ונקטר, אולי בגד או שניים להחלפה וכמה דרכמות.
זה אמור להפסיק למסע של מקסימום שלוש ימים.
הוא לא ידע כמה שהוא טעה.

הוא קם בבוקר, מתמתח.
פרספונה השאירה לו קופסא של דגני בוקר ליד המיטה.
'האדס אמר לי שאתה הולך להחזיר איזה משוגע! בהצלחה, מתוק, תהנה. ניפגש היום בערב! נ.ב: אל תשכח- ארוחה מזינה ליום מוצלח!'
ניקו גיחך, חיוך עולה על פניו, כשהוא הכניס את הקופסא לתיק הקטן שלו.

אבל ניקו הבין שהכל הולך להשתבש אז, כשהוא פגש את הילד הזה עם המשקפיים והעיניים הירוקות.