נרות

כשלונה הייתה קטנה ואמא שלה עדיין לא הלכה והתפוצצה לה. היא הייתה אוהבת לשבת איתה בחדר העבודה שלה שבראש המגדל שבו גרו. אמא שלה הייתה יושבת ליד שולחן העבודה הארוך והמבולגן שלה, שפופה על כיסה בר גבוה ושערה הבלונדיני לבן זורם כמו מפל של שעווה על אחת משמלות הטלאים הצבעוניות שאהבה ללבוש. לונה הייתה יושבת לידה על השולחן מביטה בעבודתה של  אמה בעניים גדולות ומשתוממות וממהרת להגיש לה חפץ זה או אחר ממאות המגירות הקטנות של שולחן העבודה. לפעמים בחורף שהחושך היה יורד מוקדם אמא של לונה הייתה נותנת לה גפרור ארוך ולונה הייתה מדליקה את שורת הנרות הצבעוניים על אדן החלון. לונה אהבה את הנרות האלו אמה אספה אותם מהמקומות השונים שהיא ואביה ביקרו בהם. הם היו בכל צבע וצורה שאפשר לדמיין חלקם קטנים ושמנים ואחרים גבוהים ודקים, חלק מהנרות הפיצו ריח משכר שהדליקו אותם ואחרים האירו את החדר בלהבה צבעונית ירוקה כחולה ואפילו כסופה. כסופה כמו השער של אמא של לונה בלילה האחרון ההוא שהירח היה מלא. אחרי שחדר העבודה של אמא שלה התפוצץ לונה ניסתה פעם או פעמיים להדליק את אחד הנרות של אמא בחדרה, אבל בכל אחת מהפעמים שעשתה זאת היא  הייתה שוכבת שעות במיטתה, שמיכתה משוכה עד הסנטר, מביטה בעניים גדולות בנר. הלהבה הקטנה הייתה מאירה את חדרה העגול של לונה יוצרת מעגל של אור בתוך החושך. אבל לונה לא הייתה רגוע היא הייתה מביטה בנר קטן לאט לאט, רואה את השעווה נמסה במפלים לבנים ומפחדת מהרגע שלא יהיה לו מה לשרוף והוא ימות. וכשאין יותר אש ידעה לונה שום מעגל של אור לא יוכל להגן עליה מהחושך. וכך לונה למדה שכל אור לא משנה כמה חזק הוא תמיד זמני.

בשנה השישית לונה השתדלה לזכור שג'יני היא בסך הכל עוד נר כזה. וזה היה קשה כי ג'יני הייתה חמה כל כך-זוהרת כמו אלפי נרות בגוונים של אדום זהב ואש. היא הייתה זו שעזרה לה ולכל צבא דבלדור לשרוד את האפלה שהוגוורטס הפך להיות. היא  הייתה לפיד של עוצמה וכוח שיכולתה להביט עליו לא משנה שהעולם מתפרק מסביב. והיו את הלילות שג'יני הייתה מתגנבת לחדר השינה שלה (ג'יני הייתה חכמה לא פחות מכל רייבנקלו והחידות בכניסה היו לגמרי אפשריות מבחינתה). הן היו שוכבות במיטה של לונה מכורבלות זו בתוך זו מוסתרות מאחורי וילונות הקטיפה הכחולים של המיטה, יוצרות מעגל של אור שדחק את כל החושך שסביבן. ולונה  הייתה מרגישה שאולי רק אולי גם היא מצליחה ליצור מעגל אור שמרחיק את החושך מג'יני. ואז היה את היום ההוא בו ג'יני עמדה חזקה וזוהרת שערה האדום בוהק כמו להבה ואמרה לקארו "לא" אחרי שזאת ביקשה ממנה להפעיל קרושיאטוס על תלמיד שנה ראשונה. ואת הצרחות שהיו אחרי. אחרי שהכל נגמר הן חמקו לראש מגדל האסטרונומיה,לברוח לפחות לזמן קצר מהאימה של הוגוורטס. ג'יני בכתה וגם לונה, הן עמדו שם ידיהן שלובות זו בזו והביטו בשמיים זוהרים בצבעי זהב ודם מעל המקום בו דמבלדור נפל. ופתאום בלי שאף אחת מהן חזתה שזה יקרה ג'יני נישקה אותה שפתיי הלוהטות כנגד שפתיה של לונה וגופה של לונה נמס לתוך החום והאש שהם ג'יני.. לרגע השמש השוקעת נעצרה, לונה וג'יני זרחו ואף אפלה לא יכלה לגרום להם לכבות. ולזמן קצר החיים של לונה הפסיקו להיות הליכה זהירה סביב נרות שבריריים. היא צעדה באור השמש ומעגל האור שהיא וג'יני הפיצו היה גדול כל כך שכל הפחד והאימה שסביב היו רק צללים חיוורים, הזיכרון המטושטש מחלום רע אחרי שכבר עלה הבוקר.

אבל עכשיו כשלונה יושבת במרתף של משפחת מאלפוי, הנר האחרון מרצד מולה ריצודי גסיסה והצללים רוקדים ומסתחררים כל פעם קצת קרוב יותר. לונה יודעת פתאום בבהירות של אלף נרות שג'יני היא רק עוד נר, רק זמן קצוב של אור. שאולי ג'יני היא נר בשביל  לונה אבל בשביל הארי היא אור יום. כי יש אנשים שמקבלים אור כל בוקר ויש אנשים כמו לונה שיש להם רק נרות. וללונה נמאס מנרות. היא לוקחת נשימה עמוקה ונושפת על הנר. ואז יש רק חושך.