לילי דרסלי

זכיות שמורות לרולינג וזה

את הפאנפיק כתבתי ביחד עם חברה שלי 

תודה לנעה הבטאית המדהימה שלנו

ועכשיו לפרק-

דאדלי דרסלי היה משוכנע לחלוטין שביתו לילי היא ילדה רגילה לגמרי. לפחות עד שהגיעה לגיל 6.
הפעם הראשונה שמשהו חריג קרה היה בשעה שלילי דרסלי הקטנה עלתה לכיתה א'.
דאדלי הסיע אותה ואת אחיה הגדול מקס לבית הספר, וזימזם לעצמו בשעה שמקס הקניט אותה.
"את יודעת שבכיתה אסור לך לזוז? אחרת המורים נותנים לך ריתוק!" הוא הסתכל עליה בהבעה מרושעת. לילי הביטה בו בעיניה הגדולות.
"ואם אני צריכה ללכת לשירותים?" היא שאלה, מאמינה לכל מילה.
"את צריכה להתאפק אחרת יכלאו אותך בארון ולא יתנו לך לצאת גם אם תתחנני!" חיוך זדוני התפשט על פניו השמנות של מקס.
לילי הייתה מבועתת. "א-א-אתה סתם משקר!" גימגמה בלחץ.
"אני וחברים שלי כבר כלאנו שם כמה ילדים שקראו לנו שקרנים." גבותיו של מקס התרוממו באזהרה.
"את רוצה להיכנס לשם גם?" הוא צמצם את עיניו הקטנות באיום.
לילי נענעה בפראות בראשה. "אסור לך לגעת בי, אני אגיד אותך לאבא!" היא אמרה בפחד.
מקס תפס בידה בחוזקה. "אה, כן? אני כבר מחכה לעשות לך היכרות עם כל הג'וקים והעכבישים שנמצאים שם בפנים!" ציפורניו שרטו את זרועה וטיפת דם קטנה טיפטפה מידה על מושב הרכב.
"עזוב אותי!" לילי צווחה וניסתה למשוך את ידה אך מקס רק הידק את אחיזתו בה וצחק.
"את לא תקבלי פרוטקציות בגלל שאת אחותי. שיקרתי, אנחנו לא מכניסים לשם רק אנשים שמעצבנים אותנו, אנחנו מכניסים לשם כל תלמיד כיתה א'." גיחך.
שערה בודדה מראשה של לילי חמקה מתוך זנב הסוס שלה ונפלה על פניה המבועתות.
"עזוב אותי פחדן שכמוך!" היא צעקה עליו, מפוחדת, אבל מקס רק צחק.
"אני חושב שאת תהיי הראשונה." הוא תפס בזנב הסוס הג'ינג'י שלה ומשך.
"אמרתי תעזוב אותי!" היא צרחה, דומעת.
דממה השתררה לרגע, כעדות לכך שמשהו רע הולך להתרחש.
לפתע עף מקס אחורה והתנגש בדלת הרכב, פניו וגופו קפואים ללא יכולת לזוז.
"אני לא יכול לזוז!" הוא ייבב וניסה להניע את ידו.
"מה עשית לי מכשפה מוזרה?" הוא שאל את לילי בכעס ובפחד.
לשמע המילה 'מכשפה' בלם דאדלי במהירות.
"תהיה בשקט מקס! אין לנו מכשפות בבית!" הוא ציווה אך קמט דאגה חרש את מצחו כשהביט בשני ילדיו. "אני מצטערת!" בכתה לילי, "אני לא יודעת איך זה קרה!".
דאדלי הסתובב בחזרה להגה והם לא דיברו שוב עד סוף אותו היום.
אחרי התקרית ההיא הכל היה שקט במשך שנה וחצי, כמעט שנתיים. לילי ומקס כבר שכחו מהכל והחליטו שאותו יום היה קיים אך ורק בדמיונם, אך מאותו היום הרבה דאדלי לפקוח עין על לילי.
באמצע כיתה ה' הגיע מורה מחליף ששנא את לילי מהרגע הראשון שראה אותה.
הוא לא הפסיק להציק לה לרגע. שיעורי הבית לא היו מספיק טובים, היא הייתה שוויצרית לדעתו, הוא תמיד חשב שהעתיקה, וכל פעם התנכל לה מחדש.
בסופו של דבר הקש ששבר את גב הגמל היה ביום קיצי אחד.
"אולי הגברת דרסלי תוכל להסביר לנו את התרגיל?" המורה הסתכל עליה במבט מצמית. לילי החזירה לו מבט משלה ונעמדה. "אני לא יודעת את התרגיל המורה. עוד לא למדנו את החומר הזה." היא אמרה בקור. המורה נעמד והחל להרצות על תלמידים חצופים ולא ממושמעים, תוך כדי שליחת מבטים ברורים אל לילי, שהחלה להתלהט לאיטה עד שגופה רעד מזעם והשפלה.
"לדוגמא," אמר המורה, "מה שקרה פה עכשיו שלילי דרסלי נעמ-" הוא נקטע על ידי צעקתה הזועמת של לילי:"זה בכלל לא ככה!" צעקה בזעם.
המורה המחליף לא הספיק להוציא מילה נוספת מפיו, ולילי דרסלי הניפה את ידה באוויר.
עיניו יצאו מחוריהן בבהלה וידיו נצמדו לגרונו כאילו משהו חונק אותו.
לילי הביטה בו משותקת.
"אני מצטערת!" היא ניסתה להתקרב אליו אך הוא רעד בפראות. "אני לא-" גימגמה. "זה לא-" הוסיפה ודמעות עלו בעיניה. "אני לא יודעת איך זה קרה!" היא החלה לבכות.
שאר הילדים בכיתה הביטו בה בפחד, קפואים מאימה, בשעה שהמורה פירכס על הרצפה.
בסופו של דבר נשאה לילי את רגליה וברחה מהכיתה.
כעסו של דאדלי כשקיבל את המכתב מבית הספר המודיע על ניסיון לרצח של מורה הרקיע שחקים.
לילי קיבלה ריתוק לחצי שנה. את הפעם הזאת כבר לא שכחו כל כך מהר. לילי הוחרמה.
לאט לאט החלו מקרים כגון אלו להתרחש בתדירות גבוהה יותר, ומצחו של דאדלי כבר היה חרוש קמטים מהדאגה לביתו ולסטייה החדשה שהתגלתה בה. הרי זה לא ייתכן!
אין זה אפשרי שביתו שלו, זו שאמורה להיות הנורמלית ביותר, תצא... תצא... תצא כמוהו!
יום הולדתה ה11 של לילי היה הדבר הכי מדכא שיכול להיות.
זה התחיל בזה שאף אחד מהכיתה שלה, (שהיא  הזמינה רק כי אמא שלה לא הסכימה אחרת) לא הגיע למסיבה המושקעת שאירגנו הוריה, מה שלא הפתיע את לילי בהתחשב בעובדה שהיא מוחרמת, אבל כן גרם למבוכה מצד הוריה ולגלוג מצידו של מקס, שהשתתק רק כי אביו דאדלי הסכים לו לזלול את עוגת הקצפת הענקית שעליה היו כל סוגי השוקולדים הקיימים בעולם המוגלגים.
אחרי המסיבה שלא הייתה לילי ומשפחתה היו אמורים ללכת למסעדה, אבל עד שהם סוף סוף יצאו מהבית מקס החליט שהוא רוצה ללכת לגן החיות.
ז'קלין, אמה של לילי, הסכימה ואף התפלאה שלא חשבה על זה קודם. (למען האמת היא כן חשבה על זה קודם, אבל זה זיכה אותה למבט מזועזע כל כך מצידו של דאדלי שהיא העדיפה שלא לשאול שוב.) לילי העדיפה מסעדה אבל עקב מבט מאיים של מקס היא אמרה שלא אכפת לה ושהיא אפילו מעדיפה ללכת לגן החיות.
אבל הכי מוזרה הייתה התגובה של דאדלי:"שלא תחשוב על זה אפילו!" צרח, "אצלנו בבית לא הולכים לגני חיות בימי הולדת! בייחוד לא אחת עשרה!" הוא הסתכל על ז'קלין וניסה לפענח לפי הבעתה אם היא זאת שהכניסה למקס את הרעיון הכל כך לא הגיוני הזה.
"אבל אבא למה?" שאל מקס בזעף, ופתאום, ללא כל הזהרה מוקדמת, דאדלי עשה דבר שלא עשה מעולם: הוא נתן למקס סטירה.
סטירה כל כך מצלצלת שהשכנים הציצו מהחלון.
בסופו של דבר הם נשארו בבית ולילי התכוננה נפשית ופיזית להעביר את שארית יומה בסידור וניקוי החדר שלה, דבר שאותו שנאה לעשות ולא הייתה עושה מעולם אלמלא אימה לא הייתה נועצת בה מבט מצמית ואומרת במבטא הצרפתי שלה ובקול מתוק להחריד:"הגיע הזמן לנקות את החדר!"
ואם כל זה לא הספיק, בערך בשעה שש, כשלילי הייתה באמצע החלפת המצעים, אבא שלה, דאדלי, התעצבן נורא. "הסוטים האלה גורמים לינשופים להיכנס לי לבית ומצפים שאני אשתוק ועוד אזמין אותם לביקור!!" צעק בקולי קולות ובזעם, וגרם ללילי להתכווץ במקומה.

משום מה הייתה לה הרגשה שזה קשור אליה.

ת"ב?? או סתם תגובות??