זה לא אמיתי. נכון?

הלכתי לבית הספר. היום הראשון בשנה. עוד יום רגיל ומשעמם לחלוטין מחכה לי בקצה המנהרה.

לא, לא הביטוי. כדי להגיע לבית הספר עליי לעבור מנהרה ישרה מלאה בערפל.

כמו בכל הספרים.

אחרי המנהרה יש שביל ארוך מלא בחול, שמסביבו יש דשא ועשבים שוטים (אף אחד לא מטפל במקום) והמון סביונים.

כמו בכל הספרים.

בסוף, מול המבנה הנמוך והלבן, יש נחל יפה וגשר שעובר מעליו כדי להגיע אל בית הספר.

בדיוק כמו בכל הספרים.

באמת, בקצב הזה עוד אמצע את עצמי בסוג של ספר!

אוי, אני כבר בסוג של ספר.

לא משנה.

בכל מקרה, איך אני אשמה שהגיעה אליי מעטפה עם דיו ירוקה שהביאה לי המנהלת בתחילת הלימודים?

איך אני אשמה שעכשיו אצטרך לעבור בית ספר, וכל הבריונים (כל התלמידים) מאוכזבים שאין להם למי להציק?

אני מתפלאת שאף אחד לא היה חבר שלי כאן.

וגם מקווה שככה זה ימשיך. אני אוהבת להיות לבד, רק המחשב ואני.

אוי, האמת שזה לא לבד עם המחשב.

לא משנה.

בכל מקרה, מסתבר שאני צריכה לעבור בית ספר (יש!) מכאן למקום מוזר שקוראים לו הוגוורטס (אוף!)

זה בטח בית ספר למשוגעים. כולם חושבים שאני משוגעת, כולל המשפחה.

זה שאני מכורה למחשב לא אומר שאני משוגעת, או מכורה.

אוי, אני באמת מכורה. אמרתי את זה בעצמי.

לא משנה.

בכל מקרה, אני והמשפחה (אבא ואמא) הלכנו לשם כדי לבדוק מה יש שם, ומסתבר שזו פנימייה ושלהורים כמו ההורים שלי אסור להיכנס או להתקרב.

מסתבר שגם אי אפשר להיכנס לפני ששנת הלימודים אצלם מתחילה.

עכשיו אני רואה שזה באמת בית ספר למשוגעים.

זה גם מה שהיה כתוב במכתב:

מנהל: אלבוס דמבלדור

(מסדר מרלין, מחלקה, מכשף גדול, קסם ראשי,
מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי)

מר/גברת ______ היקר/ה

אנו שמחים להודיעך כי נשמר מקום עבורך בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.

שנת הלימודים מתחילה ב1 בספטמבר. אנא שלח/י ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.

בכבוד רב,

מינרווה מקגונגל

סגנית המנהל

טוב, זו בטוח מתיחה.

אין דבר כזה כישוף!

ובכלל, קוסמות? זו לא נשמעת מילה תקנית.

רגע, ממתי אני מתקנת אחרים?

אפילו שזה לא שאחרים הם אלה שמתקנית אותי.

אוי, הם באמת מתקנים אותי.

לא משנה.

בכל מקרה, מחר ה-1 בספטמבר.

ביררנו מה זה אומר "לשלוח ינשוף", וניסינו לשלוח. כל הציוד שלי לשנת הלימודים כבר ארוז במזוודה.

אבל עדיין, זה נשמע ממש מוזר! אני עדיין לא מאמינה שקסם קיים. גם ההורים שלי לא.

הגיע היום.

היה ממש מפחיד לעבור את הקיר שמפריד בין רציף 9 ל-10.

עכשיו אני בתוך הרכבת, קונה כל צפרדע שוקולד שנקרית בדרכי.

הן מאוד עוזרות לי ללממוד על עולם "הקוסמים". כאילו שהוא קיים.

והן גם מאוד טעימות!

לא משנה.

הגענו.

"תלמידי שנה ראשונה לכאן!" קרא ענק מוזר ושעיר שעמד ליד אגם גדול. "תלמידי שנה ראשונה לכאן!"

הנחתי שאני נחשבת תלמידת שנה ראשונה, כי זו הפעם הראשונה שראיתי את המקום הזה. הלכתי לכיוון הענק.

הוא אמר לכלנו להיכנס לסירות קטנות, והתחיל לשוט כשכולם אחריו.

עייפים ורטובים במקצת, הגענו למבנה גדול. "זה הוגוורטס," לחשה באזני חברתי החדשה, ג'יני וויזלי. אחיה רון כבר בשנה השנייה (כך לפחות היא אומרת), והוא חבר של הארי פוטר המפורסם.

היא נשמעה מאוד גאה. ואני אפילו לא ידעתי מי הוא! שתיקה מביכה.

"יופי לו!" לחשתי לה לבסוף, בחיוך מאולץ.

או-או. קוראים לנו.

המיון התחיל.