אלוהים, כמה שכולכם מדברים

כל המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

"אלוהים, סוף סוף מצאתי אותך." כריס מנסה להיכנס ולמצוא מקום בתא הרכבת שלי, שכבר מלא בעטיפות של סוכריות ובחפצים מהמזוודה שלי שהתפזרו. "מתרגש לבית ספר?"

תמיד חשבתי שכריס זה שם מוזר, אבל זה כי הוא מאמין באלוהים. זה די טיפשי לדעתי, משהו גדול בשמיים ששולט על כולנו, אבל הוא בוצדם אז אני מניח שהוא גדל עם כל זה.

בהאפלפאף הם כולם אוהבים את כריס רק כדי להיראות נחמדים. סוג של לקבל את השונה ולהראות ש"בני מוגלגים" הם כמו כולם וכל הבולשיט הזה של להיראות טוב לב.

לעומתם כל החברים שלי די שונאים אותו כי הם חושבים שזה מגניב לשנוא בוצדמים.

אני לא חושב שלי זה משנה כל כך מי היו ההורים שלו ושכולם עושים ממוגלגים עניין יותר מדי גדול, אז אני לפעמים מסתובב איתו.

"כן הא. יש. בית ספר. ווהו." אני עונה לו.

האמת שאני די אוהב את בית ספר. נראהלי. כולם אומרים שזה כזה נוראי ולימודים זה קשה ובלהבלהבלה אבל בתכלס זה די נחמד.

זה לפחות עדיף מהחופש, בחופש אין כ ל ו ם לעשות, אני סתם יושב בחדר עם איזה... ספר? לא, אני לא באמת קורא. אני פשוט לא עושה שום דבר.

לפעמים אני מלמד את אח שלי כל מיני דברים, הוא בן שש אז הוא עדיין קטן אבל אני חושב שהוא יגדל להיות די מגניב.

"תפסיק להיות דיכי כזה," אומר כריס בזמן שהוא פותח אחת מהסוכריות שלי. הוא טועם את זה וישר זורק את זה, "זה ממש חריף! איך לעזאזל אתה אוהב את החרא הזה?"

לא, כריס, לא, אני לא אוהב את החרא הזה, כמה שאני לא אוהב את החרא הזה.

אני ברצינות אוכל את זה כדי להיראות מגניב, זה די פתטי כי האמת היא שאני ממש אבל ממש רוצה לשתות עכשיו כל כך הרבה מים.

"אני לא יודע, זה פשוט טעים לי." אני חושב רגע. "לא. בעצם זה מגעיל ממש וזה חריף לי ממש ואני רוצה מים ותביא לי את המים משם עכשיו זה חריף לי כל כך!!!"

כריס מעביר לי את המים, ואני שותה כאילו הגרון כאילו ממש שורף ואני לא יכול יותר בלי מים.

יופי. גם יצאתי ציני ומגניב וגם קיבלתי את המים שרציתי. איזה יופי. כל הכבוד.

נקודה לעצמי על משחק מעולה של שחקן גרוע.

לפעמים די נמאס לי להיות בדמות הזאת של "הילד שלא אכפת לו", אבל לרוב זה מצחיק ואני גם מקבל מה שאני צריך אז אני ממשיך עם זה.

שיחקנו בקלפים של כריס, משחק כזה שנקרא בלאקג'אק שכריס אומר שאנשים משחקים בהימורים. האמת שלמוגלגים יש משחקים די נחמדים.

כמעט כל הנסיעה עוברת ועוד כמה דקות נגיע, אז אנחנו מפסיקים את המשחק, למזלי, כי ככה למרות שאני ממש קרוב לשם אני לא מפסיד.

אנחנו מחליפים לגלימות של בית ספר, כריס מחליף למדים הכחולים החלקים שלו בזמן שאני שומר שאף אחד לא יסתכל, ואז הוא זורק לי את הבגדים שלי.

אני מרגיש שאני נשמע כמו כריס, אבל אלוהים כמה שאני שונא את הצבע הזה.