הניצוץ

פרק חדש!!

אז ממש אהבתי את הפרק הזה... תגידו לי מה אתם חושבים:)

אין לי עוד הרבה מה לכתוב.

תהנו❤

--

לייס

"כמה?"
"9 דולר," המוכר הכניס את כל המצרכים לתוך שקית, והושיט אותה לנער שמולו. הסכום שביקש הונח על השולחן והנער חטף את השקית ויצא משם.
כשיצא מהחנות פתח הנער את השקית ובדק את המצרכים, מוודא שלא עבדו עליו. "ביצים, לחם..." הכול היה שם.
הוא הוריד את הברדס נמוך יותר, מקווה שאף אחד לא יפריע לו.
אחרי מעבר בעוד חנות אחת הוא יצא מהשוק והלך במהירות לביתו.
"היי, צוציק." קול לועג נשמע מאחוריו. הוא המשיך ללכת באותו הקצב, מתעלם מהעלבון.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" הנער הרים את עיניו מעט ועצר בדיוק בזמן כדי לא להיתקל בנער גדול-גוף שחסם את דרכו.
"כן, לאן בדיוק?" הקול הלועג התקרב לעברו באיטיות. "מפחד?"
"לא כדאי לכם לעצבן אותי," הקול של הנער נשמע מוזר, והוא עדיין לא גילה את פניו.
"למה לא, צוציק?" גיחך הבריון בלעג. הוא נתן לו מכה בכתף והעיף אותו הצידה. להפתעתו, הנער לא נפל, אלא המשיך עם התנופה שהמכה העניקה לו, ונעמד כשפניו מופנות אליהם.
"חושב שאתה חזק, הא?" התקרב אליו הנער בעל הקול הלועג, שהיה בריון כמו חברו.
"לא ממש," חיוך נשמע בקולו של הנער. הוא הניח את השקית שהייתה בידו על הרצפה וכיווץ את ידו לאגרופים, כאילו הוא יכול לפגוע בהם ממרחק כזה. שני הבריונים החלו לצחוק כשהבינו מה הוא רוצה לעשות, אבל הנער התעלם מהם. הוא שלח את ידיו קדימה ושני הנערים עפו אחורה, כאילו פגעו בהם אגרופיו של הנער.
"הזהרתי אתכם. ולגבי השאלה שלך... לא חושב שאני חזק, אבל אני כן חושבת," שני הבריונים הביטו בפחד בנער המוזר שהצליח להעיף אותם אחורה בלי לגעת בהם, ועכשיו הרים את השקיות שלו מהקרקע והסתלק.

"לייס! איפה היית? חיכינו לך," רטן אחיה בן העשר, ביאו, ברגע שדלת הבית נפתחה.
"היה איזה... משהו שעיכב אותי," הנער הוריד את ברדסו, ומתחתיו התגלתה נערה יפת תואר, בעלת שיער חום אסוף לקוקו הדוק.
"שוב הסתבכת בצרות?" אמה נכנסה לחדר, ביחד עם ליליה בת השמונה. ליליה דמתה לאמה בכול - תווי הפנים העדינים, השיער השחור, העור החיוור והעיניים האפורות. ביאו ות'ירן, לעומת זאת, היו דומים שניהם לאביה - עיניים ירוקות נחושות, שיער חום ועור כהה.
רק היא הייתה שילוב של שניהם. העיניים הירוקות-אפורות, השיער החום והעור החיוור. תווי פניה היו כמו של אמה, אך אפה היה סולד ומחודד מעט, כמו של אביה. רק בשפתיים היא לא הייתה דומה לאף אחד. היא עדיין זוכרת את אמה נוגעת בכל פרט בפניה ומלמלת 'זה שלי... זה של אבא שלך...' וכשהייתה מגיעה לשפתיה היא הייתה מחייכת ברוך ואומרת 'זה שלך. שלך בלבד...'
לייסה, לייס, נגעה בשפתיה בחיוך כשנזכרה בימים הטובים, כשאביה עדיין היה איתם, כשעול הבית לא היה מונח על כתפיה.
"ת'ירן נעלם," קולו של ביאו החזיר אותה למציאות.
"מה? אני יוצאת לחפש אותו," היא חבשה שוב את ברדסה, מיששה את הסכין שבחגורתה כדי לוודא שיש לה עוד כלי נשק למקרה שקסמיה לא יעבדו, ופתחה שוב את דלת הבית.
"לייסי?" קראה אמה. לייס התכווצה. רק אביה היה קורא לה כך.
"לא, אמא, לא הסתבכתי בצרות. הייתי צריכה ללמד שני בריונים לקח," ענתה לייס, שידעה שאמה מחכה שהיא תענה לה על שאלתה. היא יצאה מהבית וסגרה את הדלת מאחוריה.
אחרי כמה דקות של חיפושים היא מצאה את אחיה יושב על אחד הגגות ומסתכל מטה על העוברים ושבים. היא התקרבה אליו בצעדים חרישיים והתיישבה לידו.
"הוא באמת לא יחזור..." מלמל ת'ירן בקול חנוק. לייס נאנחה והניחה יד על כתפו.
ת'ירן היה בן חמש כשהודיעו להם שאביהם נהרג. בסך הכול קטן ממנה בשלוש שנים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נפגש עם מוות, ונראה היה שזה ביגר אותו בבת אחת. הוא נהפך שקט ומופנם, הרבה להסתובב לבדו, ושיתף אותה במחשבותיו לעיתים רחוקות. היא שמעה אותו בוכה במיטתו כמה פעמים, כשחשב שהיא ישנה.
אותה האבל חיזק. הוא גרם לה לכעוס. להתקומם. לרצות להביא לשינוי.
אותו האבל הרס. הוא נהיה בוגר מדי. מבין מדי. יודע שעל הכול צריך לעבוד קשה. הילדות שלו נלקחה.
וזה הכעיס את לייס. היא רצתה לצרוח, לבכות. לגרום למורדים להבין מה הם עשו. אבל היא רק ישבה שם לידו וחיבקה אותו, נותנת לו את השקט שהוא צריך. שומרת על סודו.
חוץ ממנה, אף אחד לא ידע על ההתבודדויות שלו, על הבכי שלו בלילה, על המשפטים שהוא זורק מדי פעם.
הוא באמת לא יחזור.

בעוד כמה דקות, או אולי יותר, ת'ירן יקום, והם ילכו חזרה לביתם.
היא תלך ישר למטבח הקטן. היא תקשיב לסיפוריה של ליליה, ותוך כדי תכין להם ארוחת ערב קטנה, ותשאיר את אמה לריב עם ביאו כדי שייכנס להתקלח.
כבר שמונה שנים שזהו תפקידה. היא קונה להם אוכל, ומתחזה לנער כדי שלא ירמו אותה. היא מטפלת באחיה, כל אחד בדרכו שלו. היא מכינה להם ארוחות. היא דואגת שהבית יהיה נקי.
היא עוזרת לאמה לשרוד. לדאוג שאחיה ישרדו. היא מחליפה את מקומו של אבא.
אבל הם לא יחיו ככה לנצח. היא נשבעה לעצמה, אם לא בשבילה, אז בשביל משפחתה.
היא תלך להוגוורטס ותילחם. היא תילחם בכל כוחה. ובסוף עולם הקסמים יחזור להיות מה שהיה.
היא תשרוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא