שלד בארון הקבורה

קודם כל שלום לכם!

כן, כן, זו שוב אני! מחברת הסדרה "שלדים בארון המשפחה"! 

קודם כל, אלה שלא קראו את הסדרה הקודמת, מומלץ לקרוא אותה, כי סידרה זאת היא סידרת המשך ל"שלדים בארון המשפחה".

אני שמחה מאד שכל כך הרבה אנשים אהבו את הסדרה הקודמת, ולכן החלטתי לכתוב סדרת המשך!

אתם בטח מגלגלים עיניים וחושבים 'שוב פעם שלדים? אין לה רעיונות מקוריים?' אז כן! שוב פעם שלדים! נראה לי שזה יהיה המייחד את כל סדרות ההמשך (אם יהיו), תמיד המילה שלד!

ועכשיו, בלי יותר מדי הקדמות מיותרות, בואו נתחיל בסיפור!

הגשם הכה בחוזקה בחוץ, מתופף על זגוגיות החלונות. עננים אפורים כיסו את השמיים, והעלימו כל זכר לשמש. השמיים תאמו את מזג רוחו העגמומי של הארי.

הוא ישב בארשת פנים מדוכאת ובגוף שמוט בריפיון וחשב.

לפני שבועים הוא גילה את אחותו בפעם הראשונה בחייו. לפני שבועים הוא איבד את אחותו, שלא תחזור שוב לחייו. וזאת לגמרי אשמתו. אם הוא לא היה כועס עליה, היא לא הייתה עושה מעשה פזיז שכזה. אם הוא לא היה כועס עליה, הם כבר היו מוצאים דרך אחרת לנצח את עדנה, ואז הוא היה יושב כעת איתה, ושומע את סיפוריה על הזמן ששמרה עליו. אם הוא לא היה כועס עליה. תמיד כזה פזיז! לא חושב! הוא נזף בעצמו. זאת לגמרי אשמתו, אשמתו המלאה.

"הארי?" נשמע קול מהוסס.

הארי הרים את מבטו בחוסר רצון. 

"כן ג'יני?" שאל בקול חדגוני וחסר צבע, שתאם את פרופסור בינס ביום רגיל.

"אתה בסדר?" שאלה בשקט.

"כן." ענה הארי, וחזר לבהות בגשם התופף על החלון בחוזקה.

"אתה שוב חושב עליה, נכון?" שאלה ג'יני בקול אפילו יותר שקט.

"לא."

"אל תנסה לשקר לי, אתה חושב עליה, נכון?"

"כן." ענה הארי בשיעמום.

"תראה, זאת לא אשמתך-" התחילה ג'יני להגיד כשהארי קטע אותה.

"זאת לגמרי אשמתי!" אמר בנימה דיכאונית. "אני יכולתי לעצור אותה! אם רק..." קולו דעך ונדם בהדרגה.

"הארי, אני מבינה מה אתה מרגיש! אבל זאת באמת לא אשמתך! כל אחד אחר היה מגיב ככה במקומך!" אמרה ג'יני בהבנה.

"אבל טעיתי! הרי אם היא לא היתה נותנת לה אותך מרצונה החופשי, יש סיכוי שהיא היתה פוגעת בך! כל מה שהיא עשתה היה לוודא שלא תיפגעי, וגם שלא אף אחד אחר! היא בכלל לא חשבה על עצמה, מעולם לא חשבה על עצמה, עשתה הכול כדי להגן עלי..." אמר הארי בקול שקט ודמעות החלו מטפטפות לקרקע. לפתע הרים את ראשו ואמר בפתאומיות בחוזקה: "אבל הייתי אנוכי! אנוכי, ואגואיסט, ו... ו..." הארי חיפש מילים.

"גם אם זה נכון," אמרה ג'יני בנימה של אמא שמנסה להסביר לתינוק חסר הבנה, "אי אפשר לחזור אחורה ולתקן את זה! מה שקרה, קרה, וצריך להשלים עם זה!" נאמה ג'יני ברהיטות.

הארי הרים את ראשו ככלבלב ששמע את המילה עצם והרים את אוזנו כדי לבדוק האם שמע נכון. 

"זהו זה ג'יני! את גאון!" הוא חיבק אותה ומיהר לעלות לחדרו.

ג'יני הביטה אחריו, מנסה להבין איזו ממילותיה היא שגרמה לו לשחרר. לפתע התגבשה ההבנה במוחה. 'אוי לא! אני חייבת להזהיר את רון והרמיוני!' חשבה, ומיהרה לחפש אותם. היא חיפשה שעות ארוכות, אך לא מצאה דבר.

באותו הזמן, הארי נשכב לישון בהבעת פנים מסופקת, יודע שחרותה של אחותו יותר מקרוב...

היא נרדם ברגע שנגע ראשו בכרית.

הוא היה במערה גדולה וחשוכה, רץ במהירות בעקבות דמות רחוקה.

כשהתקרב יכל להבחין שהדמות הלא מוכרת היא אחותו, שנראתה איום ונורא. שערה האדום החלק היה פרוע, סבוך, ומלוכלך, מתפזר לכל עבר. עיגולים שחורים עיטרו את עינייה, שהיו אדומות מדמעות וחוסר שינה, וריסיה היו מרוטים כאילו מישהו נהג בזמנו הפנוי להוריד אותם. גלימתה שחורה המבריקה תמידית הייתה כעת אפורה, מלוכלת, ומרוטה, מלאה בקרעים. היא הסתתרה בחשש מאחורי אבן מזדמנת, ועצמה את עינייה שלהקה של כלבים שחורים, שנראו כמו גרינים, חלפו על פניה.

"הארי!" היא אמרה בקול שקט. "הארי!"

"זה לא חלום?" שאל הארי בבילבול.

"הצלחתי ליצור איתך קשר דרך חלום. אף אחד חוץ ממני לא יכול לראות אותך."

"מה זאת אומרת חוץ ממך? יש שם עוד אנשים-?" פיצוץ השתיק אותו. לילי הציצה מעל האבן ומיהרה לחזור למטה.

היא התחילה לדבר בבהלה.

"הארי, אין לנו הרבה זמן, אז חייבים למהר ולא לשאול שאלות. אני צריכה שאתה-" הבזק אור כתמתם פוצץ את האבן.

"הארי תשמור על עצמך!" צעקה לילי בעודה שואגת, ומסתערת על שדה הקרב, שרביטה מונף, והיא יודה קללות לכל עבר.

המערה התחילה להתרחק ולהתרחק, והארי כבר היה צריך להתאמץ כדי לראות את הדמויות הנלחמות.

"תיזהר הארי." לחשה לילי שניה לפני שנעלמה.

אולי לנצח.

		הפרק הבא