רגשות

כותב: הלגה האפלפאף
הגולש כתב 9 פאנפיקים.

פרק מספר 2 - צפיות: 8610

(2.286) 7 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: ... - זאנר: ........ - שיפ: ג'ן - פורסם ב: 29.08.2010 - עודכן: 14.09.2010

המלץ!

ID : 1151

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

אוקי, שניתי קצת את הפרק אז תקראו אותו שוב... עם אתם רוצים.

(מירית) פרק 2

אוקי, עכשיו אני אספר לכם את הסיפור בצורה נורמאלית. נכון אני בת 8 אבל אתם יודעים מה אומרים, בנות יותר חכמות. אל תתלונן שון, אתה יודע שזה נכון.

אז ככה, כמו ששון אמר נשמעה צרחה מאמא ושקט, לפחות כך הוא תיאר את זה. אני ישבתי בסלון עם שון משחקת עם הקוביות ואז האיש ההוא נכנס, "מי אתה ואיפה אמא?". שון שאל,

אני לא הייתי מוצאת משפט יותר טוב לשאול . "אמא שלך לא פה ואני אחראי, אני רוצה לדעת מי אתם ומה שמכם" שאלתי שוב "מי אתה?" "שמי אלון ואני מהמשטרה, עכשיו איך קוראים לכם?" שמתי לב שהוא מאבד את הסבלנות.

שון הכריז שהוא הולך לשירותים די מפגר, הוא הלך לכיוון הדלת ולא לכיוון השירותים. "שון אתה הולך בכיוון ההופך" כנראה שהוא לא שמע כי שנייה אחרי זה הוא רץ פנימה, צעק משהו, תפס לי ביד וגרר אותי החוצה.

חשתי לא טוב, רצנו בפארק והסתתרנו, "שון, מה קרה?" שון התחיל לבכות, שון אף פעם לא בוכה, הבנתי שמשהו רה קרה, הלכתי לישון בפחים, לא נוח במיוחד, ממש הסריח, הרבה עכברים בקיצור מגעיל. אישית הייתי מעדיפה לישון על ספסל אבל לא רציתי להטריד אותו, הוא היה נראה עייף ועצוב וידעתי שלא מפריעים לא בשעה כזאת. בבוקר הלכנו לפארק ורצתי לשחק עם חברים שלי במתקנים. "מירית מה קרה לבגדים שלך?" שאלה קים (חברה שלי). לא ידעתי מה לענות "אמ.... עזבי" והתגלצ'תי.

עליתי בחזרה להתגלצ' אבל ראיתי את האלון הזה מתקדם בכיוון שון. "שון!" צרכתי "השוטר!". כנראה הבין את המסר מפני ששנייה אחרי זה הוא קפץ מהספסל ורץ לכיווני התגלצ'תי והתחלנו לרוץ. הסתכלתי אחורה וראיתי שהשוטר משיג אותנו. התקרבנו לתחנת אוטובוס וראיתי שיש ש אוטובוס מעלה נוסעים. צעקתי לעבר שון "מהר, לאוטובוס" וזינקנו לתוך הדלת האחורית של האוטובוס, שניה לפני שהוא עזב. מספר רגעים מאוחר יותר מאז שהאוטובוס עזב, הגיע השוטר למקום כשהוא מנפנף בידיו לאוטובוס לעצור. למזלנו, הנהג לא ראה זאת, והמשכנו בנסיעה. נסנו בערך חצי שעה, וירדנו בתחנה.

התיישבתי ודמעות התחילות ליזול על פני. הסתכלתי על שון וראיתי את הבעת הכאב על פניו, אני כבר מזהה את ההבעה הזאת. כל פעם שאני מסתכלת עליו כשאני עצובה יש לו את ההבעה הזאת... לא ידעתי איפה אנחנו, נראה לי בצפון העיר, קרוב לכביש. התיישבנו על חול. ציירתי את מה שאני מרגישה על החו, זה תמיד משפר לי את מצב הרוח. כך אמא תמיד ידעה לעזור לי, אבל אמא לא פה. כשהמחשבה הזאת עלתה בראש שלי התחלתי לבכות שוב אבל הפעם עם קצת קול. שון התקרב אלי וחיבק אותי חזק. אני לא יודעת כמה זמן עבר אבל התחיל החשיך.

תגובות [=