האווטאר, האגדה של נועה!

הנוף המדברי שנשקף מן החלון של המכונית היה נדמה בעיניה של נועה כחלומי. היא בלעה את המחזות בעיניים משתוקקות. ההרים הצהבהבים היו נדמים בעיניה כנמרים ענקיים.

היום זה היום השלישי לנופש שלהם. כבר מלפני כמה חודשים הם החלו לתכנן כיצד ייראה הנופש החלומי שלהם בדרום. כמה אהבה נועה לשבת לצד אביה בשעה שהוא ואימא התלבטו בין הצימרים השונים. לבסוף הוחלט על הצימר 'אחוזת הנוף' הוא היה גדול ומרווח. עם הרבה חדרי שנה ונוף עוצר נשימה. הם תכננו הכל. הכינו טבלה מסודרת בה היה כתוב מה הם יעשו כל יום. שניהם, איתמר, האח התאום שלה הגדול ממנה בשלוש דקות והיא, נועה, הכינו ביחד לוח יפה ומקושט ובו הם ספרו את הימים עד לחופשה. והנה, סוף כל סוף היא ממש בתוך החופשה.

הם עכשיו חזרו מעין גדי רטובים ומלוכלכים בבוץ אך עם מלאי של חוויות.

האוטו השמיע לפתע קול שיעול מבשר רעות.

"הכל בסדר שם, אביחי?" שאלה אימא בעוד מבטה תקוע גם הוא בנוף עוצר הנשימה.

אבא השמיע המהום לא ברור. "אני לא יודע." הוא פלט. "משהו כאן מרגיש לי חשוד."

נועה לא שמה לב למבטים הדאוגים שחלפו בין אימא לאבא. רק כשהרכב ביצע פניה חדה וכמעט התנגש במשאית שלפניהם היא הבינה שמשהו לא בסדר.

"אאוץ'" היא פלטה בכעס כשראשה נחבט בזגוגית של החלון.

"אני מצטער מותק," אמר אבא ונועה הקטנה לא שמה לב לנימת קולו המבוהלת. "הרכב התקלקל. הברקסים לא עובדים. אנחנו לא יכולים לעצור את המכונית."

"אם הגרעפסים לא עובדים אז נישאר תמיד כאן," קראה נועה בשמחה. היא לא הבינה את חומרת הדבר. בעיניה הכחולות והתמימות היא ראתה את הכל ברור ומופשט. אם האוטו לא עוצר אז הם לא יכלו לעצור בבית ויישארו תמיד בצימר. בשבילה לא היה משהו משמח יותר מזה. היא הביטה בנוף החלוף במהירות בחלון.

"וואו, אנחנו ממש טסים על הכביש." היא פלטה בהשתאות.

הרכב זגזג במהירות בין הנתיבים. אגלי זעה צצו על מצחו וידיו של אבא. רכבים צפרו משמאל ומימין. נראה היה שהנסיעה הפראית תימשך כנצח.

ואז זה קרה: רכב מסחרי לבן הופיע פתאום מול המכונית. נשמע קול חריקה מצמרר והרכבים התנגשו זה בזה בקול נפץ מחריד.

אימא צרחה. פניו של איתמר היו לבנים ואז ראשה של נועה התנגש במשהו קשיח וכוכבים נוצצים הופיעו לנגד עיניה.

אורות, צעקות. זה הדבר הראשון שנועה שמעה וראתה. שתי סנטרים לבנים הזדקרו מעליה.

היא שכבה על אלונקה לבנה. האלונקה התקדמה ממש במהירות. הסנטרים צעקו בקול כל מיני דברים מוזרים. ואז כאילו בלי לחשוב נועה קמה וקפצה מן האלונקה. היא נחתה על האספלט השחור והקשה והחלה לרוץ. שערה הכתום היה מרוח על פניה ומוכתם בדם אך היא לא שמה לב לזה. היא לא שמה לב לחובשים ולפרמדיקים שקוראים לה. היא גם לא שמה לב לשפתה המדממת. היא רק בלעה את המראות המחרידים בלב רועד.

מכונית הפורד הכחולה שלהם נצבה בצד הכביש וכבאים היו סביב חלקה הקדמי שהיה מעוך לגמרי. המכונית המסחרית הלבנה הייתה הפוכה על צידה וסביבה היו מפוזרים שוטרים וכבאים.

נועה הקטנה ראתה את המחזות בעוד ליבה שוקע אט, אט בביצה עמוקה. האורות הכחולים והאדומים סנוורו אותה. היא המשיכה לרוץ. לפתע, מרחוק, עיניה ראו סוף כל סוף משהו מוכר.

בובת בד קטנה שכבה בצד השני של הכביש, מיותמת ומכוסה בכתמי דם כהים. היא רצה אליה והתיישבה על האספלט השחור והקשיח. נועה אימצה את הבובה אל ליבה ורק אז נתנה לדמעותיה לפרוץ החוצה בעוד עולמה מתנפץ לרסיסים.

יחד איתה.

		הפרק הבא