יתומה

היה זה יום מאושר מאוד בבית משפחת שירלי.

ברתה שרלי בדיוק חזרה מכנס משפחות של המושב, והייתה מאושרת בכך שתרמה לקהילה בעזרת הצעותיה.

"אני כאן!" נשמע קולה העליז של ברתה בפותחה את הדלת. וולטר שרלי רץ אליה וחיבק אותה בחזקה.

"אן ואני התגעגענו נורא!" אמר.

אן הייתה התינוקת שנולדה להם לא מזמן. זו הייתה התינוקת הראשונה שלהם, והם התרגשו מאוד בחודשים הראשונים.

עכשיו אן הייתה כבר כמעט בת חצי שנה, ושערה האדום הקצר שהחל לצמוח בהק והתאים בצבעו עם עיניה האפורות-ירוקות.

אן הקטנה צחקה צחוק קל וניסתה לזחול אל אימה, מאושרת וחייכנית.

וולטר הרים את אן והחזיר אותה ללול, שכבר היה קטן יחסית לגובהה של אן החמודה, שצמחה במהירות מפתיעה.

בימים שאחרי אותו היום הבית הזורח איבד מעט מאורו. מסתבר שברתה חלתה קשות במחלת הטיפוס.

אן לא ידעה איך ולמה אמא חולה, אבל היא הרגישה שמשהו כבר פחות מאושר כאן, פחות זוהר, פחות נעים, פחות... הם.

וולטר הזמין את הרופא במהירות, אך בזמנים ההם לא הייתה עוד תרופה לאותה המחלה.

"אנא, הגד לי..." התחנן וולטר. "אתה בטוח שאין שום תרופה? שום חיסון? אני אוכל להיות בשקט גם אם התרופה לא תהיה בידי. אני רק רוצה לוודא שאנשים שאולי קורה להם את אותו המקרה יוכלו לקחת תרופה והכל ייעלם להם אחרי כמה זמן. אני רק רוצה לדעת אם אחרים יוכלו למנוע את התופעה הזו!"

אן לא הבינה את הכל מילה במילה, אבל הבינה שמשהו קורה בבית. משהו לא כל כך טוב.

וולטר לא הסכים לעזוב את אישתו, אף שידע שבכך הוא עלול לסכן גם את עצמו. אן לא הורשתה להתקרב להוריה, פן תידבק גם היא. זה הדבר היחיד שעליהם וולטר והרופא הסכימו ביחד.

אן הקטנה סובבה קווצה קטנה משערה ושאלה את שכנתה במתיקות: "את חושבת שאבא ואמא יהיו בסדר?"

"אני לא יודעת, אבל אני מקווה." ענתה השכנה בתקווה מזויפת, כדי שהתינוקת לא תשקע בעצב ותאבד כל תקווה.

אביה של אן נדבק גם הוא. גם אחרי נסיונות שכנוע רבים, הוא לא הסכיס לעזוב את מיטתה של ברתה.

"היא אישתי," אמר להם. "ולא אעזוב אותה בזמן משבר."

ברתה התנגדה בכל תוקף שוולטר ימות גם הוא, אך לא יכלה למנוע זאת בשל מצבה החלוש.

אן הקטנה בכתה בכי תמרורים כאשר העבירו אותה לבית שכנתה, כדי שתשמור עליה ושלא תידבק.

"אני רוצה להיות עם אמא ואבא!!!" צווחה.

"נקווה שהיא תחזור אליהם אי פעם..." מלמלה השכנה לעצמה. 

וולטר וברתה נפטרו יום לאחר מכן. הלוויה נערכה יומיים לאחר המוות.

אן הקטנה סבלה מאוד באותו יום, והסיטה את ראשה לאחור רוב הזמן.

"אני לא רוצה לראות את זה," ענתה כששאלו אותה. היא כבר הבינה שלא תראה את הוריה שוב.

אן הקטנה טופלה בידי שכנתה עד שגדלה מעט ואז הועברה לבית היתומים.

בית היתומים העלוב, הרע, המלוכלך וחסר כל הדמיון.

רק דמיונה הפרוע עזר לה לשכוח את כל מה שמסביבה, והיא דמיינה מראות רבים ומופלאים.

אן הועברה מבית יתומים לאחר, ממְאַמְּץ למאמץ, ובסופו של דבר מצאה את עצמה בבית יתומים נוסף.

אף אחד לא רצה אותה.

וההמשך כבר כתוב בספר