כשהמציאות עולה על כל דמיון

פקחתי את עיניי. עדיין היה לי קשה להאמין.
הרייט, אחת משותפותיי לחדר, הזיזה הצידה את הכילה.
"בוקר טוב סקיי!!! את קולטת? הוגוורטס! היום נקבל מערכת שעות אמיתית!! ממש אמיתית!"
"אהה" רטנתי והתהפכתי לצד השני.
"קדימה סקיי!!! להתלבש! אני לא רואה אותך מתלהבת!"
"הר, השעה 6 בבוקר!!!" קראה אנה.

אתם בטח תוהים מי אני ולמה אני מתחילה את הסיפור מהמקום הלא נכון.
כזאת אני. גם אמא תמיד הייתה אומרת לי 'רגע, רגע! מההתחלה.'
אז...קוראים לי סקיי. סקיי אנג'ל.
רוב חיי התנהלו באופן שליו ורגיל עד ש...

"סקיי! סקיי! סקיי! סקיי! סקיי!" הופ, אחותי הקטנה, הגיעה בריצה ונעמדה לצד המיטה שלי.
הרמתי את עיניי מ"הארי פוטר וחדר הסודות" הפרק "חדר הסודות"
"מה את רוצה?" שאלתי "אני עוד שניה אסיים את הספר ואז אוכל לשחק איתך"
"יש לך מכתב סקיי." אמרה הופ בקולה התינוקי.
זקפתי את גבותיי בפליאה.
"מכתב?"
"כה"
"בשבילי?"
"כה"
צמצמתי את עיניי בסקרנות.
"בטוחה???"
"כה"
הייתי המומה.
מעולם אף אחד לא שלח לי מכתב. מעולם.
זו בוודאי מתיחה.
ועכשיו זה החלק בו דייויד נכנס ואומר שהוא הצליח לעבוד עליי ועל הופ למרות שאצל הופ זה לא נחשב, היא פשוט מאמינה להכול.
קולו של דייויד הגיע אלי מהמסדרון.
"סקיי אנג'ל, הנגינה 25, קומה שניה, חדר השינה שליד האמבטיה. מי האידיוט שישלח לך מכתב? או אפילו מוזר יותר, מי האידיוט שידייק בפרטים עד כדי כך?!?!" דייויד, אחי הגדול, נכנס כשהוא אוחז מעטפה בידו.
ניסיתי לחטוף ממנו את המכתב אבל הוא הרים אותו גבוה מעל ראשי.
כשהוא עשה את זה, קרו מספר דברים בבת אחת.
ידו של דייויד סובבה את המעטפה מבלי לשים לב.
הקיבה שלי התהפכה כשראיתי את הסימן שהודפס על המעטפה.
אריה, גירית, נחש ונשר.

		הפרק הבא