לילות לבנים... ירוקים, בעצם.

יש לנו עבר מפואר. אי אפשר לשקר על זה או להעלים עין. מאז שאני ילד קטן יש לי רגשות אליו, זה לעולם לא ישתנה, כנראה, למרות שלפעמים זה מעיק מאוד.

אני לא זוכר איך התחלנו בדיוק, אך הוא היה איתי ברגעים הקשים ביותר של החיים - שנות הילדות העצובות והבודדות, השנים בהוגוורטס רוויות הקנאה ואף בתקופתי הקצרה כאוכל מוות.

כילד קטן, באחוזה הגדולה של אבי לוציוס מאלפוי בעל הכוח, התפוח תמיד היה שם בשבילי.

חברים לא היו לי ולעתים הלכתי אל גמדוני הבית שלנו על מנת לקבל קצת בידור. 

בכניסה למטבחים הייתה קערת פירות אחת מפוארת, אני מסוגל לראות אותה כעת לנגד עיניי למרות שאני רחוק כמה שעות נסיעה טובות מהבית: זהובה, גדולה, בעלת כמה קישוטים דמויי סלסולים ובתוכה תמיד היו ענבים ירוקים, ענבים סגולים, בננות בשלות שגמדוני הבית תמיד דאגו להחליף כשהשחירו, כמה תפוזים וקלמנטינות כתומות שאף פעם לא התקרבתי אליהן, אך הדבר שתמיד משך אותי הכי מכולם - תפוחים ירוקים.

בסוף כל פעם שבאתי להציק לגמדונים המסכנים ההם, לקחתי תפוח ירוק מהסלסלה. הוא תמיד עודד אותי, לאחר שעות שבהן הרגשתי כאילו אני האדם היחיד בעולם.

אמנם צבע העור החיוור שלי עלול להטעות אתכם ולגרום לכם לחשוב שאני צמח שגדל בחושך בלי לראות אדם או לפגוש קרני שמש, אך עמוק בלבי אני מאוד אוהב חברה.

הילדות העצובה והבודדה שלי הסתיימה והגיע זמני ללכת לבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. 

כמה שמחתי אז, בגיל אחת עשרה. אולי אשיג חברים, אולי אצליח בלימודים, אולי גם אהיה מדריך ביום מן הימים ובהמשך אפילו מדריך ראשי.

בבוקר של האחד בספטמבר, בשנת 1991, נפרדתי מהוריי בפעם הראשונה. אני ממש זוכר זאת כאילו זה קרה אתמול - עמדנו על קצה הרציף, אבא שלי קר ומנוכר, אמא שלי גם השתדלה לשמור על הבעה קרירה, למרות שידעתי טוב מאוד שהיא מאוד מתרגשת או עצובה מבפנים. הייתה המולה מסביבנו שלא הייתי רגיל אליה. 

כל הילדות שלי הייתה שקטה, לרוב הצליל היחיד שאירח לי לחברה היה רעש הצעדים שלי במסדרונות הגדולים של האחוזה.

צווחות ינשופים מימין ומשמאל, הרבה ילדים רצים, כמה עכברים וחתולים שאיבדו את הרוגע שבהם. הרבה ערפל של קיטור לבן וסמיך, אנשים מכל עבר. המולה מוחלטת.

רק שלושתנו, שלושה מוזרים בהירי שיער ועור - עומדים חרש. 

שעה ארוכה עמדנו שם, ללא כל תזוזה, הצלחתי להרגיש את הבליטה הקטנה של התפוח בתוך התיק שעל הגב שלי. התנחמתי בעובדה שעוד מעט אעלה על הרכבת ואוכל לאכול אותו סוף סוף. 

לאחר זמן מה אבי פנה אליי סוף סוף.

"אז... הגיעה שעת הפרידה, בן." הוא אמר, מנסה להעלות חיוך קל על שפתיו.

אמא שלי הנהנה הנהון קטן, ראיתי את עיניה נוצצות. לאחר מכן היא פשטה את זרועותיה לצדדים, מזמינה אותי לחיבוק.

לבי דילג דילוג קטן של אושר וחיבקתי אותה בחזרה. 

"אל תשכח לכתוב, דראקו." היא לחשה באוזני. 

"אל תדאגי." עניתי לה. "אכתוב."

השתחררתי מהחיבוק של אמי ותהיתי אם לתת גם חיבוק לאבא. לפי ההבעה שעל פניו, נראה שהוא רוצה חיבוק אך ידעתי שמאוד קשה לו להביע רגשות של חיבה. 

החלטתי לא לחשוב על עצמו אלא גם על עצמי, הרי שאני חובב חיבוקים בסתר, ועטתי עליו.

הוא חיבק אותי קלות בחזרה ואז השיב את ידיו למקומן.

חייכתי קצת וכך גם הוא וכך גם אמא.

"אני חושב שהגיע הזמן שלי לעלות לרכבת." אמרתי והטון של המרמור היה די ברור בקולי.

"מציע לך להתחבר עם הארי פוטר, בן. אנחנו רוצים להיות בצד הטוב של הציבור." אמר אבא פתאום. הרמתי גבה.

הסתכלתי על אמא לאישור. היא גם הנהנה. 

"באמת, דראקו. תהיה חבר של הילד, כולנו נרוויח מכך."

לא עניתי להם ועליתי על הרכבת. היה ברור שזאת כלל לא הצעה, אלא דרישה.

"היי, מאלפוי!" שמעתי קול עבה מאחוריי. הסתובבתי ומצאתי שם את קראב וגויל. "בוא נשב ביחד בתא!"

ממש לא היה לי כוח לשני הסלעים, רק רציתי לאכול את התפוח שלי בשקט ולהירגע לפני המיון. מאוד רציתי להתמיין לבית סלית'רין ובחרתי בתפוח הכי ירוק שמצאתי היום. סתם הרגל טיפשי.

משכתי בכתפיי, הם לא אמורים להפריע לי לאכול תפוח. נכנסתי לתא הריק הקרוב ביותר והם נכנסו אחריי.

התיישבתי ליד החלון והוצאתי את התפוח מהתיק. רק הוא ירגיע אותי עכשיו.

כרסמתי את התפוח בהנאה ותוך כדי אכילתו עלו לי מספר רעיונות לראש.

אם אני רוצה להתמיין לבית סלית'רין, אני צריך להוכיח לעולם שאני סלית'ריני. 

סיימתי את התפוח, העלתי על פניי הבעה מתנשאת לפחות כמו ההבעה המשועממת שלי ויצאתי מהתא - שני הסלעים אחריי.

משם הכול היסטוריה - הדחייה לחברות מצד פוטר, התחלת הקנאה הגדולה שלי בו והיריבות הבלתי נסבלת.

התפוחים תמיד היו מקום מפלט בשבילי, יכולתי להרגיש מי אני באמת בסביבתם.

התפוחים תמיד היו איתי בנקודות השיא והשפל של חיי.

התפוח הירוק היה איתי ברגע הקנאה הגדול ביותר שלי, שבו הארי הצליח לעלות על ההיפוגריף, רגע לאחר מכן נפצעתי על ידי הבהמה ההיא. התפוח הירוק גם היה איתי בשנתי השישית, אוכל מוות קטן ונלהב, מנסה לשרת ולהצליח במשימה שהוטלה עליי. ביליתי הרבה בחדר הנחיצות, לא הייתי אדם כלל וכלל אלא רק כמיהה להצלחה. לילות לבנים... ירוקים, בעצם. רק את התפוח ההוא ראיתי לנגד עיניי, הוא היה שפן הנסיונות שלי. 

מופיע... לא מופיע... מופיע שוב.

כך, למשך שנה שלמה. היחסים בינינו לא יכלו להיות קרובים יותר.

וכעת, אני מהרהר שוב בענייני התפוחים, על הספה בדירתי שבלונדון. פתאום בטני מקרקרת ושפתיי רוצות לפגוש את חוץ התפוח שוב.

החלטתי לקום ממקומי, הלכתי במעברי הדירה הצרים אל עבר קערת הפירות.

היא אינה מפוארת כמו האחת שבאחוזה של הוריי, אך היא מספקת את צרכיי - להתעלם מהבננות, הענבים, התפוזים, הקלמנטינות... ולקחת את התפוח.

לקחתי את התפוח הירוק ביותר שמצאתי, נגסתי בו וברגע ההוא ידעתי - אותו אני לא אעזוב.