מולי סמית, נעים להכיר

ויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג ולריק ריירדן, אין בכוונתי להרוויח מפאנפיק זה שום רווח אישי.

קריאה מהנה❤❤

------------

'הצלקת לא הכאיבה להארי כבר תשע-עשרה שנים, הכל היה טוב'

מולי סיימה את הארי פוטר שבע בדמעות.

"אני אוהבת אותכם" היא לחשה וחיבקה את הספר, בוכה חרישית.

"מולי מתוקה. את מוכנה כבר להכנס להתקלח?? כמה פעמים אני צריכה לבקש?" קראה אמא שלה מלמטה

"לא יודעת להעריך רגע" מלמלה מולי ברוגז, ניגבה את הדמעות ונכנסה להתקלח.

מולי סמית אהבה לקרוא ספרי פנטזיה, וכל דבר בשבילה היה הרפתקה, מלמצוא עפרון ועד למלא את המדיח.

היא היתה ילדה מלאת מרץ שנונה וחכמה, וגם חברה טובה.

השיער שלה היה שחור יותר משמי לילה ללא ירח.

היא הייתה הצעירה מבין שלוש אחיות, וברור שזה היה קשה.

היום שבו הסיפור מתחיל היה בוקר אפרורי של אפריל, ב- כמה מפתיע- יום ההולדת ה11 של מולי.

הבוקר התחיל בהמון צעקות.

"מולי! שוב לקחת לי את המברשת שיער?!"

"אמא אני רעבה!"

"אבא אתה אמור להסיע אותי לבית הספר? אני מאחרת!"

כל שלוש האחיות לבית סמית צרחו ברחבי הבית.

מולי נעלה נעליים ובאותו זמן קראה ודחפה לעצמה טוסט שלם לפה.

אחותה הגדולה מישל נעמדה מולה.

"נו, מולי. אני יודעת שלקחת לי את המברשת שיער, עכשיו את מוכנה להחזיר לי אותה?"

"אוי נו. באמת נראה לך שלקחתי את המברשת שיער המטופשת שלך?" ענתה מולי בפה מלא

"אוי מעצבנת. מ א י ה ! ! !"  מישל צעקה לאחות השלישית, שבדיוק נעלה נעליים והתכוונה לקחת את הסקטבורד שלה

"מה?"

"לקחת לי את המברשת שיער?"

"איך את תמיד בטוחה כל כך שגונבים לך את המברשת שיער. זו לא אני ולא מולי, אחותי הגדולה והמעצבנת." אמרה מאיה ויצאה מהבית.

מישל עמדה כועסת והסתובבה אל מולי שצחקקה בהנאה למראה שתי אחיותיה הגדולות.

מאיה כל הזמן טרחה לקרוא למישל אחותה הגדולה והמעצבנת\מטומטמת\בעלת השכלה של מטאטא וכו'

מישל תמיד התלוננה שגונבים לה את המברשת שיער כשזו האחרונה נמצאת במקומה בחדר המקלחת.

מולי תמיד התפוצצה מצחוק כשכל זה קרה, למרות שהרבה פעמים שתיהן היו חוברות נגדה.

אמה של מולי נכנסה למטבח.

"מולי חומד, קיבלת שני מכתבים, תרצי לפתוח אותם אחרי בית הספר או עכשיו?" היא שאלה

"אההה נראה לי שאחרי הבית ספר. ככה אני עוד יותר ארצה לדעת מה קיבלתי!" ענתה מולי וקמה מהכיסא

"טוב מתוקה. כדאי שתצאי לבית הספר, שלא תאחרי"

מולי שמה את התיק על הגב ויצאה מהבית.

היא בדקה את הטלפון שלה וראתה שהתקבלו ארבע הודעות בקבוצה של הכיתה שלה:

עדן: מזל טוב מולי!

מיכאל: מזלטוב

ניר: היו שיעורים?

נורית: מזל טוב!!!!!

היא חייכה.

איך היא לא חשבה על זה שזה היום הולדת שלה?

היא כתבה תודה לכולם והמשיכה ללכת לתחנת אוטובוס.

כשעלתה על האוטובוס היא שמה לב למשהו מוזר: איש אחד הסתכל עלייה בעניין רב ולא התיק ממנה את עיניו כל הנסיעה.

מולי ניסתה להסתתר מאחורי הספר שלה ולעשות כאילו היא קוראת, אבל היא בעצם הגניבה מבטים לעבר אותו האיש.

והקטע המוזר הוא שהיה נראה כאילו הוא יודע את זה.

סוף סוף היא הגיע לתחנה שלה וירדה מהאוטובוס, מתנשפת בהקלה.

זה היה מוזר.

האיש ירד אחריה, ובאותו שלב היא כבר הייתה בטוחה שהוא עוקב אחריה.

היא התחילה ללכת מהר ולנסות להיבלע בהמון, בתקווה שהאיש הזקן לא יצליח לנוע מהר.

האיש הופיע לצדה והיא ראתה שהגלימה שלו היא בעצם כנפיים שמוסתרות היטב.

"מה אתה רוצה ממני?!" זה יצא לה בקול יותר חזק משהתכוונה וכמה אנשים הפנו מבט, אבל לא המשיכו לצפות.

הרגליים של האיש הפכו לטפרים של נשר והוא תפס למולי בכתפיים ועף איתה.

אף אחד לא שם לב.

"תעזוב אותי!" היא צרחה "אני אמורה להגיע לבית הספר!"

איכשהוא זה עדיין מה שהיא חשבה, גם כשמפלצת עפה איתה מעל העיר.

הנשר\איש צחק "כבר לא יהיה לך איכפת מהבית ספר והחברים המטונפים שלך אחרי שאגמור איתך" הקול שלא היה מחוספס וצווחני

מולי נבהלה, ותמיד כשהיא נבהלה קרו לה דברים מוזרים.

פתאום האחיזה של הנשר\איש התרופפה והוא עזב את מולי במרחק שני מטר מהמדרכה.

הברכיים שלה נחבלו והתכסו בנקודות של דם לאט לאט.

היא הסתכלה למעלה כדי להבין מה גרם ליצור לעזוב אותה וראתה אותו חובט באומללות בכנפיו כשהשיער באוזניים שלו צומח בלי הפסקה.

היא רצה הביתה.

'באופן מוזר יש לי הרגשה שזה קשור איכשהו לשני המכתבים שכיבלתי הבוקר' היא חשבה בעודה רצה.

		הפרק הבא