הדור הבא

לילה מתגנב ברחוב השקט, השקט לעת עתה, לפחות.

את האפלה מאירים רק מקבץ של פנסי רחוב מתקלפים, מטילים אור חיוור על הקרקע.

רוח שורקת בינות לבתים העלובים, מלבנים קטנים ואחידים בצבע קרם מלוכלך.

אוושה נשמעת, ודמות מגיחה מן...

האוויר, כך נראה.

הדמות הכהה מתגנבת בינות לבתים, עטופה בגלימה כהה וברדס מכסה את פניה.

היא הולכת ברחוב החשוך, דורכת על הלבנים הסדוקות שעל המדרכה, ומדי כמה רגעים מציצה מאחורי גבה כדי לוודא שאיש לא רואה אותה, אך הרחוב שקט כמו קבר.

היא לא משמיעה שום רחש.

הדמות עוצרת לפתע, כאילו שמעה משהו, היא מסתכלת, ו...

כלום.

היא ממשיכה ללכת, ומגיעה לבית קטן.

הבית היה נראה כשאר הבתים, קטן ומלוכלך.

היא מהססת לרגע, ואז דופקת על הדלת במקצב משונה.

הדלת נפתחת כמעצמה, והדמות נכנסת, לא שמה ליבה לצל הכהה שחומק אל תוך הבית אחריה.

הבית נראה עלוב כמבחוץ, בסלון ספה מרופטת ושטיח מטולא, וגם אח ישנה.

איש מגיח מן הקומה השנייה.

שיערו שחור, שמנוני מעט, אפור בצדדי ראשו, עורו חיוור, כמעט שקוף, ועיניו השחורות מנצנצות.

הוא לבוש בגלימה שחורה, שרוחשת על הרצפה כשהוא ממהר במדרגות.

״אליה, כמה טוב לראות אותך.״ אומר האיש, והדמות מסירה את הברדס וחושפת תחתיו פנים יפות ומצודדות.

שיערה זהוב וארוך, גלי, גולש בגבים במורד גבה, עיניה כחולות ויפות, מפיצות חום, והיא דקה ועדינה.

עדינה ככל הנראה, כמובן.

״טוב לראות גם אותך.״ חושפת הדמות שיניים צחורות כשמחייכת.

לפתע, דמות כהה מגיחה מן האפלה, מקל עץ דק מוחזק בידה, והיא מכוונת על האישה והגבר.

אבל רגע... 

לאן נעלמה האישה?

התשובה מתבררת כשהדמות נופלת, ללא רוח חיים, על הרצפה, והאישה עומדת מאחוריה בשרביט שלוף.

״אני מצטערת, לא שמתי לב שהיא עוקבת אחריי, סוורוס.״

		הפרק הבא