בולים מקומטים

לאימא,

אני בהוגוורטס, כמו שחלמת תמיד.

כמו שגם אני חלמתי תמיד.

אבל המקום הזה לא בדיוק מתאים לציפיות שלנו...

אני כבר בשנה השלישית שלי, וכולם רעים שם.

התלמידים תמיד זורקים עליי כדורי נייר.

אבל יש לי חברה, נראה לי...

קוראים לה ג'יני וויזלי, היא ממש נחמדה.

משום מה היא לא מאמינה בשנורקק פחוס הקרן...

אימא,את יודעת שמצאנו קרן של שנורקק?

היא תלויה אצלנו בסלון...

היא מאוד יפה.

ג'יני אמרה שזאת קרן ארומפנט כשהיא ביקרה אצלנו בחופשת הקיץ.

נו באמת, איזה שטויות!

אבל ג'יני באמת חברה טובה.

היא עזרה לי עם כל הילדים שקראו לי מג'נונה.

אבל התיידדתי עם הגברת באפור.

היא מאוד בודדה, כך היא אמרה.

אומנם כולם שונאים אותי ומספר החברים שלי מצומצם, אבל אני בטוחה, פשוט בטוחה, שאף אחד לא התכוון לזה.

הם לא יכולים להיות עד כדי כך מרושעים...

נכון?

אבל בכל מקרה, אימא, אני מתגעגעת.

את היית כזו עוזרת, ומקשיבה.

אבא לא ממש כזה, הוא יותר אוהבת לשבת ליד השזיפים הדרג'יבליים ולהמציא להם שמות.

זה כמובן מעניין מאוד, ופומפינה גדלה מאוד כשסוף סוף יש לה שם, אבל נראה לי שגדליה לא אוהב את השם שלו...

אתמול סילקתי מהחדר שלי יתושטושים.

היו המון!

וגם הכנתי שרשרת מיוחדת מפקקי בירצפת.

היא יצאה יפה נורא!

אבל אני לא מבינה את הילדים בבית שלי.

הם אומרים שאני מטורללת, ושכל היצורים האלו דמיוניים.

ולפעמים, אימא יקרה, אני חושבת...

אולי הם צודקים?

לונה קמה משולחן הכתיבה ובהתה במכתב.

לפתע, קימטה אותו בתוקפנות.

"די! את מתה, אז למה?" שאלה את האוויר.

היא זרקה את המכתב המקומט על רצפת חדרה, ויצאה מהחדר.

היא לא ראתה דמות של אישה יפה, בעלת שיער בצבע בלונד מלוכלך, מעט שקופה, ובוודאי שלא ראתה את הדמעה שזלגה על לחייה של הדמות כשקראה את המכתב.

הדמעה נטפה על המכתב, וכתם רטוב טישטש את האותיות.

הדמות התפוגגה.

בבקשה תשלחו עוד דמויות שאתם רוצים!

הפרק הקודם		הפרק הבא