״אני לילי!״/״אני ג׳יני!״

לילי אוואנס הלכה במסדרונות הוגוורטס בכעס, שיערה האדמוני הארוך מתנופף מאחוריה ועיניה הירוקות בוהקות בכעס.

לידה פסעה חברתה, אמנדה ברקפורט, וניסתה לשכנע אותה להירגע.

״אבל ליל, הוא לא התכוון! אני בטוחה!״ אמרה אמנדה, עיניה הזהובות מתחננות.

״הוא כן!״ צעקה לילי והעיפה בנשיפה עצבנית תלתל אדום מעל פניה.

״הוא לא! זה היה בצחוק!״ אומרת אמנדה, לועסת את שיערה השטני, כמו תמיד כשהייתה לחוצה.

לילי הפנתה אליה לאט, עיניה הירוקות מנצנצות ומזרות אימים.

״מה. אמרת. עכשיו.?״ שאלה בזעם.

״ליל, תקשיבי לעצמך! מה ג׳יימס כבר עשה?״ שאלה אמנדה, קרובה לבכי מיואש.

״הוא מתח אותי. ואותך גם. הוא שם לנו עכביש שעיר על הראש, אני לא מבינה איך את לא מתחרפנת יחד איתי!״ צועקת לילי.

״ליל, תחשבי, במקום ללכת להרביץ לו, אנחנו צריכות לעשות משהו אחר.״ אומרת אמנדה בהיגיון כביכול, חיוך קטן וערמומי פושט על פניה.

״על מה חשבת?״ לילי נפנתה לאט אל אמנדה, מזהה את המבט השובב של חברתה.

אמנדה לוחשת צרור של משפטים קצרים ומהירים באוזנה של לילי, ולילי מחייכת.

״מבריק!״ היא צווחת, ושתיהן רצות לעבר...

חדרם של הקונדסאים.

הן מגיעות, ופותחות את הדלת.

לילי מבטלת את הכשפים במהירות בכמה תנועות שרביט מיומנות, והבנות מתחילות לפתוח מגירות.

לפתע נעצרת לילי.

״מה... מה זה?״ שואלת בקול קטן ולחוץ.

״מה זה מה?״ שואלת אמנדה, לא מפסיקה לחטט במגירות.

״זה.״ אומרת לילי, מראה מעין שעון חול קטנטן, תלוי על שרשרת זהובה דקיקה.

״זה מה שאני חושבת שזה?״ שואלת אמנדה בבהלה.

״מחולל זמן! זה אסור! הם יכולים ללכת מאזקבאן בגלל זה, ו-״ פיצוץ עוצר את דבריה של לילי.

שעון החול מתחיל להעלות עשן, ולילי מנסה לשמוט אותו, אך לא מצליחה.

״לילי, תעזבי אותו!״ צורחת אמנדה, בעוד ברקים זהובים נורים סביבן.

״אני לא מצליחה!״ נבהלת לילי, דמעות פחד עולות בעיניה.

אמנדה מזנקת לעבר חברתה, ומנסה למשוך את מחולל הזמן מידיה של לילי.

לפתע, נשמע רעש אדיר, וכשהעשן התפוגג...

החדר היה ריק.

		הפרק הבא