נקודת מבט שונה

מאז ומתמיד התייחסו אליי כמטרד. זה התחיל באבי, שנטש אותי ואת אימי בשביל חיים טובים יותר, ונגמר בחברתי הטובה ביותר, שבחרה במישהו נחות ממני. ג'יימס פוטר. אם לא הוא,

אולי יכולתי להינשא ללילי. אם לא הוא, הארי לא היה נולד. אם לא הוא, אדון האופל לא היה רוצח את אהובתי בגלל בנה. אני זוכר את היום המקולל הזה, הוא לא מרפה ממני, הוא רודף אותי

בחלומותיי, היום שבו נכנסתי לבית הפוטרים והיא שכבה על הרצפה. מביטה בי בעיניה הירוקות, שבפעם הראשונה בחיי, לא יכולתי לאהוב. הם שיקפו לי את המציאות. הם שיקפו לי שהיא כבר... לא כאן.

הרמתי את עיני בכדי לראות תינוק שהיה על ידה. נחרדתי. הוא נראה בדיוק כמו אביו המבחיל. בגללו לילי לא תחייך אליי יותר. הרמתי את שרביטי. רציתי לנקום בו על נקמת לילי. אבל אז, הבטתי בעיניו.

העיניים של לילי. עיניים ירוקות כאיזמרגד. מלאות חמלה, טוב לב. באותו רגע ידעתי שלילי לא נטשה אותי. היא חיה ממש כאן לידי, בגוף התינוק הזה. נשבעתי באותו רגע להגן עליו. לא הסכמתי בשום 

פנים ואופן לראות שוב את העיניים הירוקות האלה מביטות בי, ריקות. במשך זמן רב קפצתי לדרך פריווט, לראות אותו גודל, בלי ידיעתו כמובן. הוא היה אמיץ וחזק. כמוה. הגן על החלשים. אבל לא, לא 

הרשיתי לעצמי לחבב אותו, או להיות גאה בו, כי בגללו לילי מתה, ועל זה לא אסלח. אחרי 10 שנים הוא הגיע להוגוורטס. ניסיתי לשכנע את עצמי להתעלל בו, לשכנע את עצמי שהוא כמו אביו,

וזה הצליח לשנה, שנתיים, חמש, שבע, אבל ברגע האחרון בחיי, אחרי שנגיני תלשה ממני כל רצון לחיות, הבטתי בעיניו בפעם האחרונה, והפסקתי לשקר לעצמי. הוא בדיוק כמו לילי. ''קיבלת- את העיניים- של אימך...'' אמרתי

בנשימותיי האחרונות. העיניים הביטו בי, ואחרי 14 שנים קשות, סוף כל סוף הרגשתי שמחה אמיתית.

אהבתם? את מי עוד אתם רוצים אני אעשה?

הפרק הקודם		הפרק הבא