מה שקורה בבידוד...

פרולוג

'1. שמרו על ריחוק. 2. היגיינה. 3. מסכות 4. במידה והנכם מפתחים תסמינים – לגשת מיד למרפאה לביצוע בדיקת קורונה'

"נמאס לי מהמסכה הזאת!"

"תפסיק לגעת בה!" לחשתי בחזרה. "אנחנו בחדר מלא אנשים ואתה לא רוצה להידבק מהם!"

"אבל... אוף!" רון רטן.

"רון, אתה מבין שהרמיוני נדבקה?!" לחשתי. "אני בטוח שללבוש מסכה זה הרבה פחות גרוע מחום וקשיי נשימה!"

ישבנו בכיתה של שינוי-צורה. מקגונגל נעלמה באמצע השיעור, אחרי שקיבלה הודעת פטרונוס על ישיבת מורים דחופה.

"על מה אתם חושבים שהם מדברים?" דין שאל, מסתובב לכיווננו.

"קורונה, כנראה," אמרתי, מושך בכתפיים.

הכול היה מוזר בשבועות האחרונים. שמענו על הקורונה בפעם הראשונה, כשסיפרו לנו שדמבלדור מרגיש לא טוב, כמה ימים אחרי שחזר מכנס. משם – זה היה מדרון חלקלק. פרופסור ספראוט התחילה להתלונן על כאבי גרון וחולשה, אחרי כמה ימים, תלמידי הפלפאף התחילו להשתעל... מהר מאוד הופיעו שלטים ברחבי בית הספר על היגיינה וריחוק. את החובה לשים מסכות הוסיפו כמה ימים מאוחר יותר. הכול היה נורא מבלבל. ומלחיץ. אף אחד לא ידע מה קורה, ממי וממה צריך להיזהר ומה ההגבלה הבאה שתהייה. לפני שבוע החליטו על "קפסולות" – לפי בתים ושנתונים – וההפרדה ביניהן הלכה והתגברה. בהתחלה ביטלו את הארוחות באולם הגדול והפכו כיתות ריקות לחדרי אוכל קטנים, ביטלו את הקווידיץ' ואסרו כניסה לספרייה. בסופו של דבר, החליטו על הפרדה מוחלטת – אסור היה להיפגש עם אנשים שלא מהקפסולה.

הבעיה הייתה, שהחליטו את זה מאוחר מידי.

"תלמידים," מקגונגל, שבדיוק נכנסה לכיתה, אמרה. "כפי שאתם בטח שמים לב, המצב הולך ומחמיר. חשוב לנו מאוד לשמור על בריאותכם ולפתור את 'בעיית הקורונה', כמה שיותר מהר. לכן, ניסינו לחשוב איך ליצור הפרדה מוחלטת, בתקווה שלאחריה נוכל לחזור לחיים הרגילים," היא עצרה לרגע והעבירה מבט על כולנו. "החלטנו על שבועיים בידוד מוחלט."

הכיתה שתקה.

"חשוב לי שתבינו שבית הספר עושה את המירב למען בריאותכם. ולכן, כדי לוודא שאנחנו מפרידים בין תלמידים בריאים לחולים, נערוך בדיקות קורונה לכולכם. לאחר מכן, נחלק אתכם לחדרי הבידוד שלכם. כל החולים יעברו למעונות גריפינדור והפלפאף והבריאים יעברו לסלית'רין ורייבנקלו."

"מה?!" רון לחש. לחישות דוחות נשמעו ברחבי כל הכיתה.

"אני יודעת, זה לא אידאלי, אבל זה המצב. במגורי החולים יהיו שניים בחדר ובמגורי הבריאים יהיו בין חמישה לשישה. וכדי להקל עליכם, אנחנו מנסים להשאיר אתכם עם חברים מהחדרים המקוריים שלכם. אה – וגמדוני הבית ידאגו להעביר את הציוד שלכם לחדרים החדשים, כמו גם לספק לכם אוכל ולהוות צורת תקשורת לעולם החיצון. הם חסינים מפני הווירוס."

"אני מקווה שנהייה ביחד," לחשתי לרון.

"ובריאים," הוא ענה ואז הוסיף, "ולא בסלית'רין..."

"אני אעבור ביניכם כעת ואבדוק האם אתם חולים. התשובות הן מיידיות, אך כיוון שזהו כישוף חדש, יש לו סיכוי לטעות. לכן, כל מי שיקבל תשובה שלילית, ילך מיד לאולם הגדול. המורים שם יכווינו אותו לחדר שבו הוא יבצע את הבידוד. מי שיקבל תשובה חיובית יישאר כאן ובהתאם לנשארים, אדע איך לחלק אתכם. שאלות?"

היו כמה אנשים שהרימו אצבע ושאלו שאלות – על הסימפטומים, על המגורים ועל המשך הלימודים. האמת, הופתעתי לשמוע שאלה על לימודים, כשהרמיוני לא נמצאת...

מקגונגל התחילה לעבור בינינו. כשהיא הגיעה לשולחן שלנו, היא כיוונה שרביט לראש של רון ומלמלה משהו.

"שלילי," היא אמרה בחיוך.

"פעם ראשונה שאני שמח לשמוע 'שלילי', פרופסור,"  הוא אמר.

מקגונגל חייכה וכיוונה את השרביט לראש שלי.

"שלילי!"

נשמתי לרווחה.

היא המשיכה לעבור בין התלמידים והכיתה הלכה והתרוקנה.

"וואו, יש המון חולים," דין אמר.

"לפחות ארבעתנו בסדר," שיימוס ענה.

"אתם חושבים שנהייה ביחד בחדר?" שאלתי.

"תסתכל מסביב," דין אמר, מצביע סביבו. "אני לא חושב שיהיה יותר מחדר בנים אחד."

"חבר'ה, נוויל חיובי," שיימוס אמר בעצב, מחווה במבטו לעבר קדמת הכיתה.

כשהסתכלתי ראיתי את נוויל הולך לכיוון הדלת. הוא הסתכל לכיווננו וחייך בעצב.

"תרגיש טוב!" רון קרא.

"תודה!" נוויל ענה בחיוך.

מקגונגל סיימה לעבור בין כולם וחזרה לעמוד מולנו. בחדר נשארו תשעה אנשים – אני, רון, דין, שיימוס, לבנדר, מאלפוי, זאביני, פרקינסון, בלסטרוד. ההבנה שנשארו רק שישה בנים חלחלה בראש שלי מהר מאוד. ההבנה שכנראה נהייה כולנו באותו חדר. בבידוד. שבועיים. ניסיתי לשמור על הבעת פנים רגועה.

גבותיה של מקגונגל היו מכווצות. היא נאנחה. "אני חושבת, שהבדיקה הזו הוכיחה לכולנו כמה שהבידוד חשוב," היא הביטה לכיוון הדלת. "חשוב לי לומר לכם – למרות שכולכם יצאתם שליליים, אם מישהו מכם מתחיל להרגיש לא טוב – להודיע לסגל ישר, כמו שאמרתי, על ידי גמדון בית. לכל חדר יש גמדון אחראי – כדי לקרוא לו עליכם לומר את שמו ולהקיש באצבעותיכם. יש לכם שאלות? לא רק לגבי הגמדונים, אלא באופן כללי לגבי המצב?"

שתיקה.

"יופי," היא חייכה. "לגבי החדרים, אני מניחה שאתם מבינים שאין הרבה ברירות לגבי החלוקה. הבנים יהיו בחדר אחד והבנות בחדר אחר. כולכם תהיו במעונות סלית'רין."

איזה כיף.