סולאנג׳לו

אזהרה:

זה פאנפיק סלאש, של מערכת יחסים בין שני בנים. אם אתם לא רוצים לקרוא אז, אמ...

ביי.

וזה הפאנפיק סלאש הראשון שלי אז בבקשה לא לרדת עליי בתגובות.

״אני לא צריך ללכת למרפאה, אני בסדר!״ זעק ניקו.

״כן, ממש.״ גילגלה ריינה את עיניה והמשיכה לגרור אותו אחריה, צולע וחסר הכרה למחצה.

״אבל אני לא רוצה לפגוש את האפולואים! הם מעצבנים.״ התלונן.

״וויל!״ צעקה ריינה כשהגיעו למרפאה(לאחר הרבה צעקות וזעקות מצד ניקו. כמובן שלא תחנונים. הרי הוא ניקו די אנג׳לו.)

״המ?״ מיהר אליהם וויל, בן אפולו בלונדיני וגבוה.

״שוב? שוב?!״ שאל וויל את ניקו, וזה האחרון רק גילגל עיניים.

״שתוק, סולאס.״ רטן.

״אתה פחות או יותר גר פה, די אנג׳לו! אתה מגיע לפה כל שני וחמישי!״ אמר וויל בייאוש.

״סתום.״ המשיך ניקו בשלו.

וויל רק נאנח בייאוש והושיב את ניקו על המיטה הקרובה אליהם.

״יש לך חום של ארבעים ושש מעלות!״ צווח וויל.

״אני בסדר.״ אמר ניקו בזעף.

״ולמה אתה כל כך חיוור?!״ שאל וויל בהיסטריה.

״אני בסדר.״ התמיד ניקו.

״ואלוהים, למה הרגל שלך הפוכה לגמרי?!?״ התחרפן וויל.

״אבל אני בסדר, סולאס! עזוב אותי!״ ניסה ניקו לברוח אך מעד ונפל.

״די אנג׳לו, אני נשבע לך, שאם אתה לא נותן לי לטפל בך בשקט כמו שצריך, אני אכריח אותך ללבוש חולצת מחנה כתומה.״ איים וויל.

״בסדר!״ נכנע ניקו, שולח מבטים זועמים אל וויל.

״טוב, ריינה, את יכולה להשאיר אותו לי.״ אמר וויל בעייפות, פורע את שיערו הבלונדיני במחווה של ייאוש.

ריינה הנהנה, סוקרת את שניהם בחיוך רחב.

״למה את מחייכת?״ שאל ניקו, חשש בקולו.

״אה, כלום. אני רק חושבת מתי תתנשקו לראשונה.״ הפטירה ריינה וצעדה בקלילות מהמרפאה, משאירה את שני הנערים המומים וקפואים מאחוריה.

״היא לא נורמלית.״ החליט ניקו, ו-וויל הנהן. (פפפ כן בטח.)

״די אנג׳לו?״ שאל וויל את ניקו, עיניו הכחולות נוצצות כמו תמיד.

״כן?״ שאל ניקו.

״תקשיב, אני צריך לעשות משהו, ואם תעזור לי אני מבטיח שאני אעזור לך, ו...״ סומק חינני כיסה את פניו של וויל.

״כן?״ שאל ניקו בעניין. כל דבר שיכול להביך את בן אפולו מעניין אותו.

״אני, אמ... טוב, אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב בעצם.״ גירד וויל בעורפו במבוכה.

״נו, תגיד!״ איבד ניקו את סבלנותו.

״אהמ... טוב, נו. אתמול הולי והיילי-״ התחיל וויל, מגמגם.

״התאומות מביתן הקטה?״ קטע אותו ניקו.

וויל הנהן.

״אז הן... ובכן, הן מתחו אותי, מתיחה די אכזרית, ו...״ המשיך וויל, מהסס.

״מה הייתה המתיחה?״ שאל ניקו בעניין מתגבר.

״אהמ... הן כאילו ביקשו ממני לצאת איתן, והן כאילו רבו, אבל לא באמת, ואני לא ידעתי את זה...״ המשיך וויל, מסמיק שוב.

״ואז... ובכן, ואז אמרתי להן שאני לא יכול להיות עם אף אחת מהן, כי אני... כי אני גיי.״ סיים וויל.

ניקו מיצמץ לעברו בחוסר אמון.

״אתה מה?״ שאל, גורם לוויל להאדים.

׳ניקו לא בא מתקופה קדומה? ששם היו הרבה הומופובים?׳ תהה וויל, נלחץ פתאום(אמ... בוא נחשוב, וויל... אממ... לא!)

״אתה לא... שונא אותי עכשיו, נכון?״ בירר וויל בזהירות.

״אמ... לא, סולאס...״ המשיך לבהות בו ניקו.

״ניקו? למה אתה כזה... בוהה בי? זה מלחיץ.״ אמר וויל.

״אמ... רק לא ציפיתי לשמוע שהלכת בדרך כזאת.״ אמר ניקו, עדיין המום.

״אז אתה שונא אותי עכשיו?״ שאל וויל בחרדה. הוא באמת חיבב את בן האדס(חיבב. פחח ממש.) ולא רצה שהוא ישנא אותו.

״לא, וויל, זה-זה נהדר!״ אמר ניקו, משתדל להעלות חיוך על פניו.

הוא עדיין היה בהלם.

גם הוא היה גיי כמובן, אבל כולם כבר ידעו את זה. 

ובכן, כמעט כולם. כולם למעט וויל.

״הו, יופי.״ נאנח וויל בהקלה.

״אז למה סיפרת לי את זה?״ שאל ניקו.

״אמ... ובכן, הן די מאיימות עליי עכשיו.״ אמר וויל בחשש שניקו הבין.

בנות הקטה יכולות להיות מפחידות.

בעיקר התאומות, שהיו להן גם שורשים של ניקה.

בררר.

״אני יכול לשלח בהן שלדים.״ הציע ניקו.

וויל ציחקק.

״הו, לא, די אנג׳לו. אבל אתה יכול לעזור לי לחשוב על בנים בשבילן. ככה לא יהיה להן אכפת מזה שסירבתי להן, והן יחיו בשקט ובאושר וגם אני!״ סיים וויל בחגיגיות.

ניקו גילגל את עיניו.

״בסדר, סולאס, אז בדרך שלך.״

היי!

אמ...

זה הפאנפיק סלאש הראשון שלי, כי אני ממש אוהבת סולאנג׳לו, ו...

זה פאנפיק של שני חלקים.

זה הראשון.

ביי(: