לברוח

                 לברוח

כשפינינו את כולם, החלטתי להישאר. למרות שהייתי רק בשנתי השישית. התכוונתי להיצמד לקיר ולחכות עד שכולם יעזבו אל פונדק "ראש החזיר" ולהילחם. 

אבל זרם התלמידים גרר אותי אל כיוון חדר הנחיצות. פניתי שמאלה במטרה להתחמק אל מסדרון צדדי, הוגוורטס שורצת כאלה. "אמיליה! מה את חושבת שאת עושה?" הסתובבתי והתפללתי שזה לא אחד מהמורים. מה שראיתי היה גרוע יותר. אחי הגדול, שנה שביעית ברייבנקלו, מדריך ראשי. 

"למה את לא בורחת?" שאל שוב. זה הרגיז אותי. כאילו שהוא לא יודע. 

"כי נמאס לי לברוח!" צעקתי עליו. למרות שבמהומה זה לא משך הרבה צומת-לב. "נמאס לברוח בכל פעם שמשהו משתבש!"

ברחנו כשהיינו קטנים, בשריפה שפרצה בביתנו, במקום להעיר את הורינו ולהבטיח את חייהם.

ברחנו מבית היתומים הנורא במקום להגיד למישהו, לעזור לילדים האחרים שם.

ברחנו מכל מקום. 

"אנחנו צריכים להישאר! במיוחד אתה!" 

בריחה זו לא הדרך.  

"אנחנו צריכים להישאר ולעזור! להתמודד."

"את תמותי." אמר.

"אני בכל מקרה אמות. כולנו נמות מתישהו." אמרתי, מעט בזילזול.

"אמיליה, לא." המבט בעיניו לא היה מבט של פחד או הלם. אלא כעס.

הוא כעס על הרצון שלי לעזור.

"די. אני נשארת. הפסקתי לברוח."