בית המפתח

ויתור זכויות לנטפליקס וזה.

אליסון

היא הייתה בחשכה, ונדמה היה לה ששנים עברו. אבל היא לא ידעה מה זמן היא כבר שם. לא באמת. כל מה שידעה היה שהדלת נפתחה פעמיים. שלושה עשר שדים יצאו, אבל היא לא יכלה לקחת את הסיכון, לא העזה. היא ראתה את כולם מלבד שניים פוגעים ברצפת המערה, דועכים לכלום. אבל היא גם ידעה שהשניים, השניים שהצליחו לצאת, לצאת באמת, יהרסו ויחריבו את מה שרק יצליחו. היא חששה. חששה שתצא מדעתה, חששה שאנשים שיוצאים מדעתם לא יודעים, חששה שכל החושך יכלה אותה מבפנים עד שתשבר, ותהפוך לאחד מהם. 

אבל מתחת לכל החשש היא רתחה מזעם. בעיקר על עצמה. על שנתנה לאהבה, ללוקאס, להרוס אותה. לא, לא ללוקאס. עכשיו היא ידעה, הפנים אומנם היו שלו, אבל הוא אבד ביום בו הם פתחו את הדלת, ועכשיו הוא רק זיכרון.

היא כעסה על דודג', שהשאירה אותה באפלה, רחוק מבנה. 

בנה. הוא הדבר היחיד שהחזיק אותה עד כה. אז קיוותה שקינסי ואחיה יגרמו לדודג' לשלם על מה שעשתה, אבל היא לא קיוותה בשביל עצמה, היא ידעה שהיא תעבור את הדלת. לעולם.

קול

קול הצעדים הכבדים התגבר ככול שהזמן עבר, ולבסוף הדלת נפתחה. "שמעתי צעקות." אמרה האישה שנכסנה בטון כמעט מאשים, סורקת את החדר עם עיניי השוקולד השקדיות שלה.

הילד החיוור ששכב על המיטה משך בכתפיו, והיה ניכר שהפעולה דרשה ממנו מאמץ רב. האישה, מאלה, הנהנה ויצאה בשקט מהחדר מרכינה את ראשה.

ברגע שהדלת נסגרה, וצעדיה נעלמו במרחק, השתרר שקט כה עז שגם אם עכביש קטן היה הולך על הקיר היו שומעים זאת בבירור. הילד הרים את ידיו והעבביר אצבע על שפתיו. הן היו סדוקות ויבששות, חיוורות כמעט כמו שיערו.

הוא הצטער שלא ביקש מ-מאלה שמן ללחח את שפתיו. הוא היה מגחך לעצמו, אילו רק היה לו כח. הוא ידע שזה לא משנה, מאלה לא הייתה נותנת לו שמן אפילו אם אילו היו השעות האחרונות לחיו. מה שהיה- לא בדיוק נכון, אבל גם לא כל כך רחוק מהאמת. 

מאלה, הברנשית הזקנה. הוא ידע שהיא לא מאמינה לו, והוא ידע שהיא יודעת שהוא בדיוק התעורר מהסיוט. אותו הסיוט כל פעם. היא תמיד הייתה שם בשבילו, מעניקה לו חיוך מעודד או עוגיה. נוכוחות קבועה, כמעט כמו המכשיר שהושתל לו על הלב, פועם בקצב קבוע. היא הייתה שם כשניתחו אותו לשם ההשתלה. היא הייתה אחרי, ובכול מקרה הוא לא זוכר יותר מזה. או למה בכלל הלב שלו- החסיר פעימה, לתמיד. 

לאיה

המזוודה נגררה אחרי לאיה בחוסר רצון שתאם את שלל החששות שלה מ"האיחוד המרגש". היא לא ראתה את קול, אחיה, כבר חצי שנה, ולא ידעה למה לצפות. "מו, לו!" היא זירזה את התאומים שעוד נשענו על הגדר והסתודדו.

הם הנהנו ורצו אליה, המזוודות שלהם מרסקות את העלים השוכבים על הקרקע. "היינו יכולים להיות עכשיו בלונדון, אוכלים אצל 'וופלס-גרדן', אבל לא, במקום זה אנחנו פה, מבזבזים את סוף חופשת הקיץ שלנו באמצע שום מקום.." רטנה מו.

"מו, לא ראינו את קול כבר חצי שנה, את באמת היית רוצה לפספס את-" היא בלעה את רוקה וחשבה על התנסחות עדינה. "חלון ההזדמנויות הזה.." השלימה לאחר כמה רגעים.

מו השפילה את מבטה. "לא." ענתה בשקט ונצמדה לאחיה התאום לו. 

לאיה תמיד הרגישה צורך לגונן על אחיה הקטנים, שכבר לא היו כל כל קטנים. למו ול-לו מלאו שלוש עשרה שנים בחורף, וקול- קול היה בן חמישים שהיה תקוע בגוף של ילד בן שמונה. אבל את זה כבר ידעה מזמן.

הם הגיעו לדלת העץ המרישימה, והיא הוציאה את המפתח מכיסה. הוא היה בעל מראה ישן, ועוטר בחירוטי צמחים עדינים. קול נקישה חלוש נשמע כשהוא הסתובב במנעול ופתח את הדלת.

לאייה הביטה בהתרשמות בעבודה המרובה שהושקעה בבית הזה, בית המפתח. היא אף פעם לא הבינה את השם, אבל הוא נתן לו תחושת מסתורין מושלמת. הרצפות היו יפיפיות, והזכירו לה לוח שח-מט ענקי. היא הסתובבה לשמע צעדים, והבחינה בפיותיהם הפעורים של התאומים למראה הבית לפני שנכנסה מאלה למבואה. "לאיה! מורין! לורי!" היא קראה בלבביות ודידתה אליהם בחיוך נעים. "היי מאלה.." חייכו התאומים בתיאום, ולאיה הנהנה לשלום. כולם אהבו את מאלה, וחסרונה כשעזבה עם קול את לונדון היה מורגש וגדול. "איפה אבא שלכם?", היא שאלה וכיוונה אותם למקום ממנו בדיוק הופיעה. "הוא היה צריך למלא כמה טפסים מידיים לגבי ההצתרפות המאוחרת שלנו לבית הספר.." ענתה לאיה קצת מדוכדכת מהמחשבה על התחלה חדשה בבית ספר חדש. מאלה חייכה חיוך, חיוך שלא הגיע לה לעיניים. "תמיד עסוק אבא שלכם.." אמרה והנידה בראשה למגש עוגיות שהעלה אדים. "עובד קשה..."

היא התנערה כאילו ממחשבה שעלתה בראשה וחייכה שוב. "קחו עוגיה ותעלו לראות את קול, הוא מחכה לכם.."