השנה השביעית של הארי

"אני לא מאמינה שאנחנו חוזרים," אמרה הרמיוני בהתרגשות.

הם היו ברכבת האקספרס להוגוורטס, בדרכם לשם. הארי, ג'יני, רון והרמיוני ישבו ביחד בתא עם לונה לאבגוד ונוויל לונגבוטום. אחרי הקרב, שבו הארי הרג את וולדמורט, הם חזרו להשלים את שנתם השביעית והאחרונה בהוגוורטס. בגלל שג'יני ולונה שנה מתחתיהם, והשנה יהיו בשנתן השביעים, הארי, רון, הרמיוני ונוויל יהיו איתם השנה באותה שכבה. הארי מאוד התלבט אם לחזור להוגוורטס. מצד אחד; זה המקום היחיד שבו הרגיש בבית. מצד שני; הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לחזור להוגוורטס אחרי הקר, שבו מתו כל-כך הרבה מכרים וחברים. פרד, קולין, לופין, טונקס. היה כל-כך קשה לחזור לשם ולדעת שהם לא ידברו איתו עוד.

"הארי, על מה אתה חושב?" שאלה ג'יני ברכות. היא שכבה על שתי מושבים, ראשה על ברכיו של הארי, וכנראה ראתה אותו מהרהר.

"אה... סתם, אני חושב שלא עשיתי את הדבר הנכון כשרציתי לחזור לפה השנה," הוא אמר בקול חנוק. ג'יני התיישבה, ושמה את ידה על כתפו. "אל תדאג," היא אמרה. "הכל בסדר. אין יותר וולדמורט. הכל חזר להיות רגיל." היא משהו מנחם בדבריה. היא הייתה היחידה שהצליחה לשמח קצת את הארי, אחרי ששקע בדיכאון כל הקיץ.

הוא אוהב אותה כל-כך.

נשמעה שריקה. הם הגיעו. אין דרך חזרה עכשיו.

הם עלו על כרכרות רתומות לתסטראלים שמשכו אותם אל בית הספר. הם נכנסו לאולם הגדול, שעבר שיפוץ והושב לקדמותו אחרי הנזק הרב שספג. הם ראו את הפרופסור מקגונגל, יושבת בכיסא המנהל. ואת האגריד, שנופף להם לשלום. ואת כל תלמידי גריפינדור, ורייבנקלו, והפלפאף. אחרי הקרב כבר לא היה בית סלית'רין.

אחרי המיון והסעודה, הם הלכו בשקט לחדר המועדון. הארי רצה לעלות ישר למיטה, לא לדבר עם אף אחד. 

הוא ורון נפרדו מג'יני והרמיוני בברכת לילה טוב ובנשיקה, ועלו לחדר השינה של בני השנה השביעית, שהכיל יותר מיטות מהרגיל לאור העובדה ששתי שכבות ישנו באותו חדר.

הארי נשכב במיטתו, חשב, הגעתי הביתה.

ונרדם.