הרפתקאות לילי והקונדסאים 2

נ.מ- פטוניה:

הייתי לבד בבית, ההורים לקחו את לילי לרכבת שתיקח אותה להוגוורטס. קינאתי. לילי תמיד הייתה הבת הטובה, החכמה, היפה, ועכשיו גם המכשפה. ואני הייתי פטוניה. הילדה הממוצעת, המכוערת, ואין בי אפילו טיפת קסם. אז כן, כעסתי. אפילו אחרי המכתב שכתבתי לפרופסור דמבלדור לא הסכימו לקבל אותי! וכעסתי, שנאתי, קינאתי, והייתה לי סיבה טובה! נמאס לי כבר להיות פטוניה אוונס!

נ.מ- לילי:

המחזה היה מדהים! עמדתי מול רכבת האקספרס להוגוורטס יחד עם אמא ואבא. המראה של הילדים, הינשופים, והקסמים, השכיחו לגמרי את היחס שקיבלתי מפטוניה! בחודש האחרון פטוניה התייחסה אלי נורא. אם לא העמידה פנים שאני לא קיימת, היא צחקה עלי וקראה לי מופרעת. לפתע נשמע קול ששלף אותי ממחשבותי העגומות. "לילי! היי, זה אני."

זה היה סוורוס, חברי הטוב ביותר. "היי סוו!" התחלנו לחפש תא ברכבת. סוורוס רצה לשבת יחד עם כמה ילדים (אם אני לא טועה, לאחד מהם קראו לוציוס מאלפוי) שלא כל כך חיבבתי. הסכמנו שנתפצל וניפגש בהוגוורטס. אחרי כמה דקות מצאתי תא כמעט ריק. ישבה שם רק ילדה אחת. לילדה היה שיער חום ועיני דבש. "היי! אני לילי, אפשר לשבת פה?" הילדה נבהלה קצת.

"אה, כן בטח! אני מרי." התיישבתי והתחלנו לדבר. הסתבר שמרי ילדה נחמדה מאוד. אחרי כמה זמן נפתחה דלת התא. בפתח עמדו ארבעה ילדים. "היי, אנחנו יכולים לשבת פה?"

"כן," עניתי. התברר ששמותיהם הם: סיריוס, ג'יימס, רמוס ופיטר. גם הם היו די נחמדים. אחרי נסיעה די ארוכה סיריוס צעק: "היי! תראו הגענו!" הפנתי את ראשי אל החלון. וואו. זאת הייתה המחשבה היחידה שעלתה בראשי.

סורי שזה קצר. אני אשמח לתגובות. גם ביקורת תתקבל בברכה.

הפרק הקודם		הפרק הבא