הסירה של הארי

אני וארנבון (George Weasley) עושים תחרות פאנפיקים, ונותנים זה לזה את שם הפאנפיק שעל פיו הוא נכתב, אז קרדיט לו.

תהנו.

הדמות עטופת הברדס הלכה לאיטה, ידיה בכיסיה, והרוח הקרה של הלילה גרמה לרעוד מעט.

הארי לא זכר את המקום הזה מהזווית הזו, כי כשעבר פה הוא היה בשמיים, אבל גם כמעט שנה לאחר מכן עוד היו שאריות הקרב שנפלו מהשמיים על האדמה.

שברי מטאטא היו פזורים בכל מקום. הקרב שהיה אז בשמיים לא הגיע לעיניי המוגלגים, אבל אם היה עובר כאן מוגל, בוודאי היה תוהה מה עבר על אותם ילדים שריסקו מטאטאים ככה בלי בושה.

הארי בעט בשברי העץ קצת, הופך אותן עם כף רגלו.

הוא חיפש את השברים של אותה ספינה, שהייתה צמודה אז אל האופנוע של סיריוס.

הבזקים מהקרב הופיעו בראשו.

החשש הגדול שעטף אותו אז חזר ועטף אותו גם עכשיו. הוא היה יכול כמעט לחוש בוולדמורט נועץ בו מבט מהשמיים, בעודו מרחף. הוא הרגיש שוב אל חומן המתועב של הקללות שחלפו לצד פניו. הקללות הירוקות שאם היו פוגעות בו – הכל היה נראה שונה היום.

הארי עצם עניים, ונשם עמוק.

הריח היה אותו ריח של הלילה ההוא, הלילה עם הכפילים.

אבל כאן היה שקט. לא צעקות או רעשים, לא פיצוצים וצרחות של אנשים שהכיר, ואהב, שהקריבו עצמם למענו. למען שיוכל להגיע בבטחה ל... לאן? מה קרה אז? הוא כבר בקושי זכר. השנה הזו הייתה כל כך עמוסה.

הארי פקח עניים והביט מעלה. שום הבזקי אור, שום דמויות שטסות באוויר. אף אחד לא נראה עובר אז בשמיים, מסתיר את הכוכבים לרגע, מונע מהאור היפה של הירח ליפול על האזור הזה, הריק, המת, שהיה ערמה של שברי מטאטא ושברי זכרונות.

הארי ניתק את רגליו מהאדמה במאמץ קל, והמשיך ללכת.

הוא הביט באדמה בחיפוש אחר שבר, או חתיכה קטנה, משהו שנשאר מאותה סירה.

הסירה שלו. הסירה של הארי, שבה עבר את אחד מהלילות הגרועים בחייו.

הארי נשם עמוק שוב.

הוא המשיך ללכת, לאט, ברדסו מתנופף ברוח. הוא היה שקט ולא אמר מילה, כי לא היה למי. אף אחד לא בא איתו. כולם נשארו בהוגוורטס או בבתים שלהם, מתמודדים עם השקט שאחרי הקרב.

הוא התחיל לחשוב פתאום על פרד. ועל טונקס ולופין. ומהר מאוד מחשבותיו נדדו אל כל אותם שמתו לאורך השנים, על הוריו ועל סיריוס ועל סנייפ, ועל מנהל בית הספר הגדול, המורה שלו, דמבלדור.

הארי כחכך בגרונו בקול, אולי כדי לשבור את השקט, ואולי כדי להפריע לרצף המחשבות שתקף אותו.

הוא חזר להתמקד בחיפוש אחר שברי העץ של הסירה.

לאחר כמה דקות של חיפושים, הארי מצא חתיכה אחת, ארוכה, אבל לא מידי. היא הייתה מעט עגולה וחרוכה בקצוות, מהפיצוץ.

הארי התכופף והרים אותה. כשנגע בה, הוא הרגיש שוב את עצמו מתיישב בסירה, לא מודע לדבר ממה שצופן העתיד. מלא בתמימות.

הארי הפך את החתיכה בידו. הוא הביט בה זמן ממושך, והשתדל להמשיך ולהשאר חזק. לא להשבר, לא להשליך את החתיכה הרחק ממנו.

הוא עמד דקה, שתיים, אולי שלוש. בליבו הוא הרגיש אסיר תודה על שאף עובר אורח לא הופיע שם, ואולי היה שואל אותו מה קרה או אם הוא זקוק לעזרה. הארי לא היה מסוגל עכשיו להוציא מילה.

הוא ניתק עצמו מחדש מהמחשבות, והתחיל לפסוע שוב על האדמה. כל צעד שלו הבזיק עכשיו באור של קללה ירוקה, ורעש הצרחות ההוא, שליווה את אותו קרב.

המחשבות שהצליח הארי להדחיק במשך שנה שלמה חזרו אליו עכשיו, כולם בבת אחת.

לבסוף נעצר הארי במקום. הוא הפיל את שבר העץ על הרצפה, וכיסה על אוזניו בידיו. הזיכרונות היו רבים מידי מכדי שיוכל להכיל.

הארי כרע על ברכיו עכשיו, מול שבר העץ של הסירה. הוא ניסה לנשום עמוק, אבל זה לא עבד. קולו של מודי הדהד בראשו. אוכלי המוות על המטאטאים הופיעו בראשו. הוא עצם את עיניו חזק, וניסה לחשוב על משהו אחר. על כל דבר.

שוב עברו כמה דקות. הארי התחיל להירגע. הוא התיישב על האדמה בתנוחה ששידרה מעט ייאוש, והביט בשבר העץ.

האמת הייתה שהוא לא כעס על זה שאף אחד לא חזר איתו לכאן. הוא ידע שכולם עסוקים ושלכולם קשה. וכולם ידעו שהוא באמת התכוון לזה כשאמר שהוא בסדר, אבל אף אחד לא רצה להעיק עליו. ולכן הוא חזר לכאן לבד, התחיל במסע שלו להיזכר בכל מי שנהרג למענו, והיחידה שהצליח הארי להביא את עצמו להיזכר בה הייתה התנשמת. התנשמת שהייתה יחד עם הארי על הסירה, אבל בשונה ממנו, לא ירדה ממנה.

הארי המשיך לבהות בשבר העץ.

הדוויג הייתה התמימות שלו, התקווה. הוא ידע את זה.

כשהדוויג מתה, גם התמימות של הארי נעלמה. אחרי שהיא מתה, גם הילדות שלו התנדפה. הוא עבר שינוי, הוא הפך לבוגר.

והוא שנא את זה.

הארי נשם עמוק בפעם השלישית. הוא לקח את השבר בידיו הרועדות, והוציא את שרביטו מכיסו.

באיטיות ובכאב הוא כתב באותיות עקומות על השבר את שמה של התנשמת. אחר כך בקסם מהיר הוא חיבר את השבר לחתיכת עץ אחרת, ותקע את העץ באדמה – מקים אנדרטה קטנה ומאולתרת.

הארי ישב שם, עטוף בברדס, והביט בשבר הסירה. הרוח התחזקה מעט. הוא ישב, ידיו על ברכיו וראשו טמון בהן, מול האנדרטה, ועיניו התמלאו דמעות.