החיים שאחרי המוות

כל הזכויות שמורות לרולינג

הרגשתי כאב עז מנשיכותיה של נגיני, ואז, תחושה נפלאה הציפה אותי. תחושה של שלווה. רוגע. המוות לקח אותי, וזה לא העציב אותי. אני לא השתייכתי לעולם החיים כבר 16 שנים תמימות, וידעתי זאת. השתייכתי ללילי, ונשארתי חי רק כדי להיות מוכן לרגע שבו אפגוש אותה שוב. טהור מאשמה. 

עצמתי את עיניי ופקחתי אותן כשהייתי בעולם ש- יודעים מה..? אני לא אעשה לכם ספוילר... בכל מקרה, ראיתי אותה. היא הייתה יפה יותר מאי פעם. חיבקתי אותה מכל ליבי, והיא חיבקה אותי חזרה. כשהיא השתחררה ממני, היה בפרצופה רגש שלא הצלחתי לפענח. פוטר (אני מסרב לקרוא לו ג'יימס!) עמד מאחוריה, כשידו מונחת על כתפה, כאילו ניסה לרסנה משום מה. הוא לא הביט בי, למרות שהרגשתי שהוא רוצה. ''סוורוס,'' היא לחשה, ''אני מצטערת על... על המוות שלך.''

 חייכתי, כדי לסמן לה שזה לא מעציב אותי, כי כל מה שרציתי לראות זה את החיוך הקורן שלה, שלא הגיע. ''תסתכל לי בעיניים, סוורוס'' היא אמרה. עשיתי כדבריה, ''התגעגתי לעיניים שלך כל כך...'' אמרתי לה. היא הביטה בי. ''למה?'' היא לחשה. לזה לא ציפיתי. ''כי... טוב, יש בהם כל כך הרבה חמלה ואהבה,'' אמרתי לאחר דקה של מחשבה. ''בני, הארי, קיבל את עיניי, אינך חושב?'' היא שאלה. פוטר הידק את אחיזתו בכתפה. ''אמ... כן, הוא קיבל את עינייך, -''

''רק את עיניי?'' היא קטעה אותי, ''מה אם מה שאתה ראית בעיניי? חמלה, אהבה...  את התכונות האלה הוא ירש?'' לא עניתי. לאן היא חותרת? ''לדעתי, הוא ניחן בהם.'' היא אמרה במעין גאווה נזעמת, ''אתה יודע,'' היא אמרה באגביות, ''כאב לי מאוד לראות אותו גודל בלעדיי. ובלי ג'יימס. היו לו חיים לא פשוטים.'' היא סילקה דמעה מעינה והמשיכה, ''כל מה שרציתי בשבילו הוא הורה. הורה שיאהב אותו ויקשיב לו... שהוא קיבל את המכתב מהוגוורטס, נרגעתי. הייתי בטוחה שאתה תמלא את התפקיד הזה. אבל לא, אתה ניסית לאמלל אותו, להעניש אותו, לחפש דרכים לגרש אותו מהוגוורטס, המקום היחיד שהוא אי פעם הרגיש בו שמחה אמיתית. שאבת מהמעשים האלה שמחה. חשבת שזה הדרך שלך לנקום בבעלי.''

''ניסיתי להגן עליו-'' התחלתי לומר אבל לילי סתרה על פניי. עכשיו הבנתי למה פוטר החזיק אותה. ''לילי, הירגעי...'' לחש לה פוטר אבל היא השתיקה אותו במבטה. ''ניסית להגן עליו?'' היא צווחה, ''אתה היית חייב להתאכזר אליו כשעשית זאת?''

השתתקתי שוב. ''הוא איבד כל כך הרבה אנשים שאהב... לא יכולת, למעני, או למען הידידות שהייתה ביננו, להיות שם כדי לנגב את דמעותיו פעם אחת?!'' 

היא נראתה כאילו היא הולכת להכות אותי שוב, אבל פוטר מיהר לרסנה ולקחת אותה משם. ''הוא ירש את הלב שלה. אם רק היית מנסה לראות מעבר העוינות שלך כלפיי...'' הוא אמר והם הסתלקו משם. עבר יום, שבוע, חודשיים, והיא לא הרפתה מכעסה. בשלב מסוים הפסקתי לנסות, והרהרתי בטענתו של פוטר. מה אם הארי הוא יותר ממה שאני ראיתי? החלטתי לצפות בו. זה היה חצי שנה לאחר המלחמה. הארי עבר בין משפחות שכולות והביע את צערו. כשחזר לביתו, הוא החל לבכות, הוויזלית הקטנה הייתה שם. ''הארי, זה לא אשמתך...'' היא לחשה וחיבקה אותו, ''כן, זה כן. אני הייתי צריך למות. לא הם...''

לא שמעתי מה היא השיבה. מוחי קפא. האכפתיות הזאת מאחרים... היא מה שמשך אותי ללילי, הוא באמת כמוה, איך פספסתי זאת..? מישהו חיבק אותי. סובבתי את ראשי. זו הייתה לילי, דומעת. ''אני סולחת לך. הבנת מה שהיית צריך להבין. כל מה שרציתי זה שתפתח את ליבך... רציתי לראות לאן נעלם סוו שלי.'' חיבקתי אותה. כמה התגעגתי לכינוי הזה, 'סוו'.