מלך השרשראות

למרות שהוספתי את הפאנפיק הזה לפני יום הוא לא איכשהו נעלם מהפאנפיקים החדשים! זה ממש ממש ממש מעצבן אותי. בכל מקרה אם מישהו קורא את זה, אני מאד אשמח אם הוא יגיב וירשם לעדכונים

פוליאן ישב בתא המעצר הלבן ובהה בקיר שממולו בריקנות.

הוא יושב ככה כבר רבע שעה. כמובן איך שהביאו אותו לתחנה החזירו את הכסף לשני ההוביטים הזועמים. לאחר מכן המפקד שהיה אחראי על המעצר שלו קיבל הודעה והורה על השוטרים לשים אותו בחדר הזה, ומאז הוא יושב פה.

קולות דיבורים נשמעו מבחוץ. פוליאן הזדקף על מקומו.

הדלת נפתחה לרווחה ודמות מוכרת נכנסה פנימה. היו לה גלימה לבנה, כובע מחודד וזקן כסוף וארוך והיא אחזה בידה מקל עץ גבוה.

"גדנלף,” אמר פוליאן. 'מה בשם שערו הג'ינג'י של גילמו הוא עושה כאן?' חלפה בפול המחשבה. בדיוק האיש שהוא הכי לא רצה לפגוש באותו רגע.

"תוכל לתת לנו פרטיות בבקשה?” שאל גדנלף בנעימות את השוטר שנלווה אליו.

השוטר הנהן בראשו ויצא מן החדר וסגר אחריו את הדלת.

"בשם רגליהם המטונפות של האורקים,” קרא גדנלף בזעף ברגע שהדלת נסגרה והם נשארו לבד. "המקום הזה מסריח יותר ממה שחשבתי.”

"כן גדנלף,” אמר פול בסבלנות. “זהו בית מעצר. טבעי שלא תחבב אותו.”

"אני לא מדבר על בית המעצר הזה,” אמר גדנלף. “אני מדבר על כל הארץ הזאת, על כל העיר הזאת. אורקים הולכים פה ברחובות לידי! אורקים! מי היה מאמין שאורק ילך לידי ואני לא אעשה שום דבר בנוגע לזה, הא? מי היה מאמין?”

"אני,” אמר פול. “אתה יודע, אורקים הם בסך הכל יצורים מסכנים שפשוט נולדו מכוערים ממש ובלי הרבה בינה יתרה. כמו מקקים למשל... אתה לא יכול להאשים אותם בזה שהם טיפשים ומכוערים.”

"אתה לא יודע הרבה דברים לגביהם,” אמר גדנלף והביט בפוליאן בחומרה.

"אוו, כן שכחתי,” גלגל פול את עיניו. “הם היו משרתים של סאורון הנורא, בלה בלה בלה. זה רק אגדות גדנלף, טבעי שימציאו עליהם דברים כאלה. אלו סיפורים שמספרים לילדים לפני השינה.”

"אלו לא אגדות,” אמר גדנךף. “אלו סיפורים אמיתיים שהתרחשו לפני כאלף שנים.”

"זה לא כל כך משנה,” אמר פוליאן. “אלו עדיין סיפורים שמספרים לילדים לפני השינה. זה מה שההורים שלי סיפרו לי עד שהם מתו וזה מה שאתה סיפרת לי כשהחלפת אותם עד שפתאום לפני חמש שנים פשוט נעלמת לך. קמתי בבוקר והופ, הבית ריק.” קרא פוליאן בכעס ונעמד. “אז אם באת לנזוף בי על זה שנעשתי עבריין או משהו כזה תנזוף קודם כל בעצמך.”

"אז עברו חמש שנים,” מלמל גדנלף. “עכשיו אני מעודכן. בגלל זה אתה כל כך שונה ממה שהיית אז.”

"ברור שאני אהיה שונה,” זעם פוליאן. “בבוקר אחד אתה פשוט נעלמת לך. נעלמת!!! ואז אחרי חמש שנים אתה חוזר בלי שום התרעה לפני! אל תתפלא על העובדה שאני כועס. וכועס מאד אפילו.”

"אני מבין למה אתה כועס,” אמה גדנלף. “אבל אתה חייב להבין, אני הייתי בולינור, הזמן עובר שם אחרת. הכל שם נראה אחרת לגמרי. הכל שם עדיין מלא בקסם, יש שם עלפים, נופים מרהיבים. דברים שבחיים לא תמצא פה, הארץ התיכונה השתנתה המון באלף שנים האחרונות.”

"ואתה מצפה ממני להאמין בהיית בולינור? הממלכה הקסומה מהאגדות שלפי הסיפורים כל העלפים הלכו לשם.. גנדלף, אין דבר כזה עלפים! בדיוק כמו שהממלכה הזאת לא קיימת...” פול נאנח. “למה לעזאזל אני מדבר איתך על זה? למה באת פתאום הא? מאיפה שלא היית, למה הגעת לפה? למה חזרת אלי?”

"חזרתי כי אני ובילבו ופרודו גילנו משהו,” אמר גדנלף. “הספר ששניהם כתבו הושאר פה, בממלכה הזאת. הם הביאו אותו לארוון ואראגורן, ארוון אמרה שהיא טמנה את הספר מתחת לבית מסויים בברי, העיירה הזאת. היא טמנה אותו בתוך בועה של כישוף עלפי שישמור על הספר ממאורעות הטבע. אני, בילבו ופרודו ערכנו מחקר קטן ומצאנו את הבית שמתחתיו החביאה ארוון את הספר.”

"אז בגלל זה חזרת?” אמר פוליאן כלא מאמין. “אחרי חמש שנים אתה חוזר כי אתה מאמין שמתחת לאחד הבתים בעיר הזאת מוחבא הספר האגדי שבו כתבו בילבו ופרודו את כל המסעות שלהם? ואתה אומר שהוא מוגן בתוך בועה של קסם?”

"בדיוק,” אמר גדנלף.

"ואתה מצפה ממני להאמין לזה?”

"אתה יודע מה, בוא נעשה עסקה,” אמר גדנלף. “אני דואג שישחררו אותך ואתה הולך לרחוב הראשי של העיר הזאת, בבנין השלישי משמאל של הסוס המקפץ מוחבא הספר. אתה תלך. אם אתה תמצא אותו שם, אתה תאמין לי?”

"אני אמצא אותו מוחבא בתוך בועה של קסם?” אמר פוליאן. “ואני אצטרך לרדת אל הביוב בשביל לחפש אותו?”

"נכון,” אמר גדנלף.

"אם אני אמצא את הספר הזה בתוך בועה של קסם בביוב שמתחת לבנין השלישי משמאלו של הפוני המקפץ אז אני אאמין בכל האגדות שסיפרת לי, בסדר?” אמר פוליאן.

"עשינו עסק,” אמר גדנלף.

הפרק הקודם		הפרק הבא