הקוסמים יוצאים ממצריים! *פיקצר*

אז הנה לכם הסיפור הכי מופרך שיכולתי להוציא מעצמי! אז קדימה, אני מתחיל.

אדון וגברת דַרְסְלִי, דיירי דרך פְּרִיוֶוט מספר ארבע, ידעו לדווח בגאווה שהם מצרים נורמליים לגמרי – ותודה ששאלתם.

לא יעלה על הדעת כי מכל האנשים בעולם דווקא הם יסתבכו בפרשיות מוזרות או מסתוריות, והרי הם פשוט לא סובלים שטויות מסוג זה.

מר דַרסְלי היה נוגש ראשי של חבורת עבדים גדולה ביותר לייצור לבנים בלתי חדירות למים בשביל בניית הפירמידות.

הוא היה איש גדל-ממדים, בשרני, וכמעט נטול צוואר – למרות שדווקא היה לו שפם שמן למדי. הוא היה שחום, כמו מצרי רגיל.

גברת דַרסְלי היתה רזה ובלונדינית שלא כמו מצרי רגיל, ולה היה צוואר ארוך פי שניים מהאורך המקובל, מה שלא היה שימושי מאוד, כי רוב זמנה עבר עליה בהצצה כדי לרגל אחר השכנים שלה. הבעיה היא שלא היו גדרות אז זה לא עזר, ודווקא הפריע כי זה הבליט אותה יותר.

לַדַרסְלים היה תינוק קטן ששמו דַאדְלִי, ובעיניהם לא היה בעולם ילד מוצלח ממנו.

דבר לא היה חסר לדַרסְלים. אולם היה להם סוד, והם חיו בפחד שמישהו יגלה אותו. הסוד היה זה שאחותה של גברת דרסלי התגיירה.

כמובן שזה לא היה נכון, הרי בזמנו לא היה דבר כזה, אבל עדיין הסתובבו שמועות על העניין.

אין לי כוח לספר עליהם יותר מדי, אז אני אעבור ליום שבו הכל קרה.

באותו יום לא היה זכר לעננים בשמיים בחוץ, אם כי מר דרסלי, ששמו היה ורנון, לא ידע למה צריך להגיד שהשמיים היו בחוץ. אלא מה, הם יהיו בפנים?

בכל מקרה, הוא קם והתלבש בחצאית הקצרה שלו ושאר בגדי הנוגש המצרי, הלך אל הכרכרה ונסע.

רגע לפני זה הוא ראה חתולה יושבת על החומה מאובנת, אבל הוא התעלם מזה כי הוא היה רגיל לפסלים.

הוא עבד בעבודה וכולי וכולי, צעק על חמש (אלף) אנשים שונים, ובכללי היה מאד מרוצה. הוא לא שם לב לאלבטרוסים כחולי הזנב שעברו בחוץ בכמויות, כי אין חלונות בפירמידה.

היום שלו עבר רגיל לגמרי, חוץ מזה שכשהוא הלך לקנות שום שמן לאכילה הוא התנגש באחד מזקני ישראל. האלה שמותר להם להתבטל, אבל לא ברור למה.

הוא צעק עוד הרבה במהלך היום, ובסוף היום יצא צרוד ומרוצה החוצה. בחוץ הוא התנגש במישהו שבטח היה קורא לו קטנטן, והיה נראה לו שזה אחד מזקני ישראל.

אדון ורנון נפל על הרצפה, אבל הזקן ההוא לא שם לב אליו בכלל והמשיך ללכת. חוצפה. ורנון עלה על המרכבה שלו ונסע הביתה.

הוא נכנס בדיוק בזמן בשביל חדשות החלון. הרץ בדיוק הגיע והתמקם במרכז החלון.

"והרי חדשות החלון, ממצרים ועד ארם נהריים! והיום מבזק מיוחד המדבר על המקרים השונים שקרו היום!" פתח הרץ (שדרן) את הפתיחה הרגילה. "והיום חובבי ציפורים מודיעים על מקרים חריגים ברחבי המדינה, מכיוון שאלבטרובסים כחולי זנב הסתובבו היום בשמי הארץ! התופעה לא ברורה, שהרי הם נכחדו לפני כעשרים שנה! מסתורי ביותר..." אמר השדרן וחייך. אולי הוא יודע משהו שאני לא יודע? חשב ורנון.

פתאום ורנון נזכר שהוא כן פתח חלון בפירמידה, וזה מה שגרם לקריסתה! למעשה, לאלבטרוסים לא היה זנב כחול, והם לא היו אלבטרוסים אלא שחפים! עכשיו ברור למה הוא חייך...

"בנוסף, פרעה עדיין מחזיק בהחלטתו להשליך את כל התינוקות כולל אלה של המצרים, ועל כן התינוק שיש לכם בבית לא חוקי! הישארו איתנו ותקוו לטוב..."

"אייי, למה אבא שלי עדיין לא מסיר את הגזירה?" שאלה בתיה בת פרעה, אישתו של ורנון. "מה, רק בגלל שהחרטומים לא אמרו שמושיעם של ישראל נמצא במים? נו, באמת..."

"ולבסוף, טוקו התוכי מצא דרך מקורית לצנן את גופו בקיץ! טוקו, שחי בפונדק שבע נוצות האלים ברעמסס, למד לעשות סקי מים! אחותי הייתה שם..."

ורנון סגר ופתח את עיניו. אם כבר הגיעו לתוכים שעושים סקי מים, לא יהיה עוד שום דבר שראוי להאזין לו. הוא סגר את הווילון, כאות לכך שאינו רוצה את המשך החדשות.

לורנון הייתה הרגשה מוזרה שהוא לקח להארי פוטר, המכונה משה, את השורה מתחילת הספר החמישי, אבל בגלל שהוא לא ידע למה הכוונה הוא שתק והלך למיטה.

באותו הלילה

החתולה שעל החומה נשארה עדיין באותו מקום ובאותה תנוחה, מביטה בפינה של הרחוב. אולי היא לא זזה כי היא פסל.

בדיוק באותו מקום שעליו היא הסתכלה הופיע אדם זקן עם כותונת ארוכה בצבע סגול, כי היא הייתה צבועה בארגמן. שמו של האיש היה עמרם בן קהת בן לוי פוטר.

הוא הניף את היד לעבר הלפידים שהאירו את הרחוב, ולהבותיהם נעלמו אחת אחת לתוך היד שלו. האור היחיד שנשאר היה ניצנוצי עיניה של החתולה.

הוא התיישב על החומה לידה, ותקע בה מבט זועם. הוא לא הספיק לעשות כלום, כי במקום החתולה הייתה אישה חמורת סבר באופן זמני לחלטין.

"אז מה, אנחנו באמת חייבים לשים את הבן שלנו על היאור של האיזור?" שאלה האישה, ששמה היה יוכבד פוטר, לשעבר יוכבד מקונגל.

"כן, אבל איך הופעת פה במקום פסל החתולה עם העיניים העשויות מאיזמרגד זוהר?" שאל עמרם. "רציתי לשבור את הפסל, אבל לא הספקתי..."

"כן, אני שברתי אותו!" היא אמרה לו. "פשוט חיכיתי פה, וברגע שהייתה לי הזדמנות שברתי את הפסל. חיכיתי פה כי זה האיזור ביאור שאמרנו שבו נשים את הארי שלנו."

"כן, כן, אני זוכר." אמר עמרם. "בואי, נשים אותו בין הקנים במקום שבו לא ימצאו אותו." הם הניחו את הארי שלהם על היאור בתוך התיבה שהם בנו לו.

הוא ישן בשלווה, לא יודע שבבוקר הוא יתעורר מצרחותיה המופתעות של בתיה שתראה אותו שם ותיקח אותו לבית.

הוא לא ידע שלמרות שקוראים לו הארי פוטר היא תקרא לו משה על שם זה שהיא משתה אותו מהמים, והוא לא ידע שהוא יברח למדין וילמד אצל יתרו להיות אחד מהזקנים מחוללי הניסים.

הוא לא ידע שיתרו, ששמו האמיתי הוא יתרו אלבוס פרסיוול חובב בריאן דמבלדור, יהיה דומה לאבא שלו באופן מחשיד.

הוא גם לא ידע שאישתו של יתרו ששמה הוא מינרווה תהיה דומה באופן עוד יותר מחשיד לאמא שלו. והיא תלמד אותו איך לשנות צורה.

הוא לא ידע שה' יתגלה אליו בעזרת צמח מלכודת השטן בוער, ושאחר כך בדרך למצריים הוא ייאלץ לעבור סכנות משונות יחד עם אהרון המכונה רון, ועם מרים החכמה.

הוא לא ידע שהוא יתמודד מול פרעה הרשע אחרי שמת פעם אחר פעם, יחזה בחזרתו לחיים, ויהרוג אותו יחד עם כל חרטומיו בים סוף.

הוא לא ידע שהוא ייקרא בעוד מאות בשנים משה רבנו.

אהבתם? מה דעתכם? היה חמוד, לא? חשבתם על רעיון כזה אי פעם? תגיבו בהמוניכם!