חייו ושקריו של אברפורת' דמבלדור

אני יודע שיש טעויות מקלדת. תכתבו לי ואני אתקן מתישהו.

ואין צורך לומר שזה לא מסתדר עם הטיול של אלפיאס ואלבוס. תתייחסו לזה כAU. טוב?

רק בשביל המשחק מילים, אני אכתוב גם את השם באנגלית - The Life and the Lies of Aberforth Dumbledore.

אברפורת' דחף את הדלת.

"אלבוס! בוא למטה! אריאנה שוב משתו-".

גלרט ניצב מולו, מונע ממנו לפנות לאלבוס.

"טפל באחותך בעצמך, אברפורת', אני ואחיך עסוקים כרגע בדיון לא לך".

"אבל-"

הדלת נטרקה בפניו, בתנועת שרביט של גלרט.

הנער כחול העיניים רץ מטה, מנסה להסתיר את רוגזו, ופנה אל אריאנה.

"ארי", אמר, כמעט לוחש, "חזרתי, ארי, אני לא הולך יותר ללימודים. עכשיו כולי שלך. די לבכות, ארי. אני איתך שוב. מה קרה? אלבוס שוב לא טיפל בך? לא, די, עכשיו אני אדאג לך. אל תבכי, די".

אריאנה הרימה את ראשה ומחתה את עיניה הרטובות.

"בואי, ארי. נצא לטיול יחד, שנינו".

היא הפנתה אליו את ראשה והסתכלה עליו בעיניה החומות שירשה מאביהם.

"שנינו?"

"רק שנינו". חזר אברפורת' והבטיח.

אריאנה קמה מהרצפה המלוכלכת וצעדה אל עבר המדרגות.

אברפורת' הציץ לעברה והניף את שרביטו.

המיטה והשולחן הסתדרו במקומם והתנקו.

הוא הסתובב ועלה אחרי אריאנה אל הדלת.

"נלך ליער", ביקשה אריאנה.

"ליער את רוצה? קדימה!"

הוא טמן את ידו בשרוול, שם החביא את השרביט מעיני אריאנה, ואחז במקל העץ השחור.

"החזיקי בידי", קרא אל אריאנה, והיא מיהרה לעשות כמצוותו.

בין רגע הועברו אברפורת' ואריאנה אל קרחת היער.

החלקה חסרת העצים היוותה מקום חשוב בחייה של אריאנה. שם הייתה חופשיה ויכלה לרוץ לכל עבר. שם עברו עליה הימים היפים ביותר בחייה. שם שיחקה עם אברפורת' ואמה, קנדרה, בימי הקיץ. שם נהנתה בחברת משפחתה.

משפחתה, מלבד אלבוס.

היא רצתה כל כך לרוץ שוב ולהתרוצץ. אבל לפני כן...

"אב".

"כן, ארי", ענה לה.

"בימים שהיית בלימודים אלבוס לא דאג לי".

"אני יודע, ארי. אני אדבר איתו אחר כך על זה".

"בלעדיו, מה שהרגיע אותי היה לחשוב על הקסם שלך".

"לכל אחד מאיתנו יש קסם, ארי". אמר מהר. אולי מהר מדי.

"כן, אבל אבא ואמא, ואל, הם תמיד עשו את סה עם שרביט, אתה מבין?"

אברפורת' הנהן.

"לי אין שרביט, וגם אתה עושה קסמים בלי שרביט. אתה חושב שאני אוכל גם לעשות קסמים כמוך אי פעם?"

"בוודאי, ארי. בתוך כל אחד מאיתנו יש קסם. ולך יש אפילו יותר מכולנו. את רק צריכה להירגע וזה כבר יבוא".

הוא התיישב על הקרקע, מול גדם עץ כרות, והניף את ידו.

הגזע התפתל והשתנה. משענת צמחה מאחור ומושבי ידיים צצו בצדדים.

"הנה לך", אמר. "שבי".

אריאנה התיישבה על הכיסא ונשענה אחורה.

"תעצמי עיניים ותנשמי עמוק", הדריך אותה קולו של אברפורת', שעבר ועמד מאחוריה.

"תרגישי את האוויר נכנס לריאות ומנפח אותן. את מרגישה?"

אריאנה הנהנה.

"זה הקסם שלך. תחשבי עליו עולה אל היד ותדמייני טוב טוב מה את רוצה שהוא יעשה, את רואה את זה בבירור?"

היא הנהנה, לא מרגישה באברפורת' מניף את ידו ולוחש בלי קול "לגילימנס".

צוהר למחשבותיה נפתח בפניו.

"עכשיו", הוא אמר, "תניפי את היד קדימה ותצווי על הקסם בתוכך לפעול".

אריאנה הרימה את ידה ברעד ואברפורת' התכונן לבצע את הלחש בלי שהיא תרגיש, כשקולות הדהדו ביער.

אריאנה פתחה באיטיות את עיניה.

"אלו אל וגלרט. אני לא אוהבת את גלרט".

"לא נגלה להם על הקסם, בסדר?"

"כן, אב. אולי תחזיר גם את הכיסא להיות עץ".

"צודקת", הודה, והניף את ידו.

כיסא העץ שב והיה לגדם. עכשיו כבר נשמעו הפטפוטים קרובים.

"תחשוב מה נוכל לעשות באוצרות!" צעק בהתלהבות אלבוס. "ראית מה כתוב, מי שיחזיק בשלושתם יהיה אדון על המוות! לא נצטרך עוד לפחד מלהזדקן ולמות!"

"גם כל אחד מהאוצרות בפני עצמו הוא בעל עוצמה אדירה. עם השרביט אתה תוכל לעשות כל קסם שרק תרצה! והאבן - להחזיר מתים לחיים! אתה קולט?"

שניהם, דבוקים בהתלהבות, המשיכו לצעוק, כשאברפורת' פנה אליהם זועף.

"אתם מפריעים לי ולאריאנה לשחק. עופו מכאן!"

"אחותך לא משנה את תוכניותינו", חרץ גלרט.

"שתוק, טיפש". ענה אברפורת'. "ואתה, אלבוס. למה הזנחת את הטיפול באריאנה בזמן שאותי שלחת ללמוד?"

"אני לא חייב לך תשובות, אב. ועכשיו - אנחנו רוצים לבצע ניסוי בחלקת היער הזו, אז תחזור הביתה עם אריאנה".

"חצוף! חזור הביתה אתה עם החבר המטומטם שלך!"

"אב", פנה אליו אלבוס בחיוך מעושה. "תבין, אב, כחל מה שאנחנו עושים יחד, אני וגלרט, הוא למען טובת הכלל. המשחק שלך ושל אריאנה יצטרך לחכות ליום אחר".

"לך לעזאזל עם התוכניות שלך! אתה וטובת הכלל -"

וכאן השיחה הפכה למריבה קולנית.

"מה תעשה לי? אה, גלרט? תלך לבכות לדודה בתחולדה?" לעג אברפורת'.

וגלרט החזיר לו בקללה.

בהינף יד הטיל אברפורת' את לחש הנגד ושלף את שרביטו מהשרוול.

"גלרט, תחשוב בהיגיון. אב, די. עצור!" ניסה אלבוס ללא הועיל, תוהה למי עליו לעזור. אסור לו לפגוע בגלרט לרעה, כך קובעת ברית הדמים שכרתו, ואברפורת' מוכשר, הוא יצליח להתמודד עם גלרט. אבל האם עליו לפנות נגד אחיו?

הוא הטיל לחשי מגן ולחשי נגד על שני הנערים, ובשלב מסוים, מונע בדחף לא מוסבר, התחיל לירות קללות גם הוא.

אריאנה צעקה בכל כוחה אל אברפורת' ואל אלבוס שיפסיקו, אך הם היו שקועים בתלת הקרב והתקדמו תוך כך לכיוונה.

קרני אור בכל הצבעים אפפו את החבורה, וקרן אור ירוקה יצאה מהמשולש ופנתה לעבר אריאנה. אריאנה נשמה עמוק והרימה את ידה, אבל אברפורת' לא היה שם להטיל את הלחש מאחורי הקלעים.

קרן האור פגעה באצבעה והיא צנחה ארצה בריפיון.

אברפורת', עדיין מפעיל את לחש ביאור ההכרה, הרגיש בכך. הוא פנה הצידה. המום.

"פליפנדו!" צעק גלרט, מנצל את ההזדמנות.

הקלךה פגעה ביעדה.

אברפורת' נהדף קדימה.

"אריאנה!" צעק, נופל על הגופה.

צלצול פעמוני הדלת נשמע.

אברפורת' הזקן הביט בפעם האחרונה באריאנה, מחה דמעה, ופנה לחזור למציאות.

מבעד לחרך בדלת החדר הוא ראה את מנדנגוס פלצ'ר מתקדם אל עבר הדלפק.

אברפורת' הניף את שרביטו וחוטי הזיכרון שבהגיגית נאספו בבקבוק קטן ונפקקו בתוכו.

הוא יצא אל הדלפק ופנה אל מנדנגוס בחיוך.

"פלצ'ר. יין דבש, אני מניח? אני מקווה שהפעם יש לך כסף אמיתי ולא לפריקונים".

"כן, כן. אברפורת'. רק - אפשר ללכת לשירותים?"

"נו, לך. אני בינתיים אמזוג לך כוס".

מנדנגוס קם ממקומו וצעד אל דלת החדר, בדרכו לשירותים.

ובין הצללים, קסנופיליוס לאבגוד הושיט את ידו אל בקבוק הזכרונות והכניס אותו לנרתיק.

"הנה לך הכוס, פלצ'ר", פנה אברפורת' אל מנדנגוס החוזר.

"והנה לך הכסף", החזיר לו מנדנגוס.

אברפורת' פנה לחזור לחדר. הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה.

"פורטוס", לחש קסנופיליוס, מתרכז בפתח ביתו.

הצמיד שעל ידו זהר באור כחול חיוור.

הוא הניף את שרביטו.

לרגע לא קרה כלום, ואז, בכאב בקורקבן ובליל קולות וצבעים, הוא עבר לביתו.

אברפורת' יצא מהפתח כעוס כולו.

"פרחח שכמותך!" צעק על מנדנגוס.

"בסדר, בסדר. אני אביא לך כסף אמיתי. חשבתי שהסוויתי טוב את הלפריקונים הפעם". מלמל מנדנגוס, נובר בתיקו.

"חוצפן! עוף מהפונדק שלי ואל תעז לחזור לראש החזיר לעולם! גנב! לך מכאן! אני אתבע אותך!"

ומנדנגוס, מבוהל מצרחותיו של אברפורת' אך שמח שלא יצטרך לשלם, נזרק החוצה.

"חבל", אמר. "יין הדבש של אברפורת' הכי טעים בהוגסמיד. טוב, הוא הפסיד לקוח. אני אאלץ ללכת לשלושת המטאטאים".

אברפורת', עם מקום פנוי לזיכרון, נצר את האיסור בליבו. 'פלצ'ר הגנב לא יורשה לדרוך בפונדק הזה כל עוד הוא שלי', החליט בליבו.

הוא עדיין זוכר חלקים ממה שקרה. משפטים מהדהדים בראשו.

'מה שהרגיע אותי היה לחשוב על הקסם שלך'.

'מי שיחזיק בשלושתם יהיה אדון על המוות'.

'להחזיר מתים לחיים, אתה קולט?'

כמה היה נותן שקנדרה ואריאנה יחיו איתו עכשיו.

הוא זה שצריך לעזור לאחיו, לזרוק מצותתים לנבואות בשבילו, לתת לו משקאות חינם.

הלוואי שהייתה לו האבן, אבל הכל אגדה.

עסוק במחשבות ומהרהר בעיזים, גנבים ושקרים, הוא פנה לנגב את הכוס שהשאיר מנדנגוס.