השקר שקוראים לו ''מציאות''

רק רציתי להגיד שהפאנפיק הזה לא שייך לי ואני לא יודעת מי הכותב המקורי אז לא יכולתי לתת קרדיט.

בכתובת הזת יש את הקבוצה שממנה לקחתי את התרגום (האדם היחיד שאני יכולה לתת לו קרדיט):

https://www.facebook.com/TranslatedFanFics

הארי הצעיר עצם את עיניו כשהתיישב על הנדנדה. לואי הקטן דחף אותו ברכות כל פעם שהוא היה מגיע אחורה. הארי פקח את עיניו וחייך בסיפוק. הוא ולואי היו במגרש המשחקים כבר כל אחר הצהריים, והוא פחד מהרגע שבו אחת האמהות תבוא לקחת אותם. כשהארי עמד להתנדנד אחורה שוב הוא הניח את רגליו על החול, מאט את עצמו. בסופו של דבר הוא נעצר בשקט. "למה עצרת?" הקול המתוק של לואי שאל מאחור. הארי קם והסתובב, מסתכל על לואי שהיה בערך באותו הגובה כמותו. "אני לא רוצה לעזוב את גן השעשועים. אני רוצה להישאר כאן איתך." הוא אמר.

לואי חייך ופתח את זרועותיו לילד הצעיר. הארי השליך את עצמו מיד אל ידיו של הילד עם העיניים הכחולות. הוא חיבק אותו חזק וטמן את פניו בחזה של לואי. הוא הרגיש את הדמעות מופיעות על פניו מהמחשבה שלואי יעזוב אותו. הוא לא ממש יודע למה, אבל הוא תמיד התחיל להיות רגיש כשהוא ולואי נפרדו. יכול להיות שזה בגלל שהילדים האחרים אף פעם לא רצו לשחק איתו, אבל עמוק בלבו הוא חשב שזה בגלל שלו וללואי יש משהו מיוחד ביחד.

זה מה שהוא חשב. אבל לואי עזב אותו. הוא עזב אותו לפני שנים וכל מה שנשאר להארי זה רק זכרונות ורוח רפאים של לואי כמו שהארי הכיר אותו. אבל איכשהו, לואי גדל ביחד עם הארי. הארי ראה את הילד בעל העיניים הכחולות נעשה גדול יותר, מבוגר יותר, שרירי יותר. אבל איכשהו, לואי לא היה אותו דבר. הארי לא יכול היה לגעת בו, לא הצליח להחזיק אותו, לא יכל לקבל את החיבוק שהיה צריך לפעמים.

לואי היה רחוק ולהארי היה קשה להבחין בין המציאות להזיות. אן הייתה מודאגת מהבן שלה. לפעמים, היא מצאה אותו מדבר אל האוויר. וכשהיא שאלה עם מי הוא מדבר, הוא קרא בשמחה "לואי, אמא! הוא ממש כאן. תגיד שלום לאמא שלי, לו'!" והיא לא יכלה להביא את עצמה ולפוצץ את הבועה הקטנה שלו. בגלל שהארי היה בטוח בבועה שלו.

כשהארי הלך לחטיבה הוא היה מאוד מאושר. לואי היה מבוגר והוא כבר היה באמצע בית הספר, ועכשיו הארי סוף סוף יכול להצטרף אליו. כאשר הארי ולואי ישבו בחדרו של הארי, לואי סיפר סיפורים על בית הספר כל הזמן. הוא אמר שכל הילדים מצחיקים והמורים מאוד נחמדים. אז, ביום הראשון של בית הספר הארי זרח מהתרגשות. "אתה בטוח שאתה יכול ללכת לבית הספר בעצמך, הארי?" אמא שלו שאלה מודאגת כשהארי לקח את התיק שלו.

הארי הניד בראשו, "אמא, כמה פעמים אני צריך להגיד לך שאני הולך עם לואי? הוא מחכה לי בפינת הרחוב." הוא אמר לאמא שלו כאילו זה היה הדבר הכי ברור בעולם. אמו נשכה את שפתה, מנסה לעצור את עצמה מלצעוק על הארי שלואי הלך. "אני הולך אמא." הארי אמר לאמא שלו. בתוך דקות אחדות הוא היה בפינת הרחוב, מברך את לואי שכבר המתין לו. "היי מתולתל! לקח לך זמן." אמר לואי בעוד פורע את ידו דרך ידו של הארי, למרות שהארי הרגיש משב רוח בלבד.

"היי לו'!" הארי ניסה לתפוס את ידו של לואי, אבל נכשל. זה היה כאילו היד שלו עברה ישר דרך לואי. הוא משך בכתפיו והם המשיכו ללכת. "לחוץ תלתלי?" הארי הנהן. "קצת. מה אם הם לא יאהבו אותי?" "כולם אוהבים את התלתלים," לואי גיחך. הארי חייך והוא הרגיש רוח על הגומות שלו. לואי דקר את זה. הוא עשה את זה כל פעם שהארי חייך חיוך גדול. "אבל ברצינות, האזה, זה די מגניב! הילדים נחמדים והמורים רק קצת משעמים." הארי הקשיב כשלואי דיבר עוד ועוד על החטיבה שלו.

הם הגיעו לבית הספר והארי הלך לעמוד מתחת לעץ גדול. לואי נשען עליו וצחקק מהפרצוף המזועזע של הארי. "זה גדול, נכון?" "גדול ממה שחשבתי," הארי מלמל. "היי! אתה בטח חדש כאן. אני נייל הורן, אני אירי ואני בכיתה ח'!" ילד תוסס עם שיער בלונדיני אמר להארי. "אתה מכיר אותו?" הארי לחש ללואי. "עם מי אתה מדבר?" נייל שאל בסקרנות. "לואי," הארי אמר. "הוא בכיתה ט', אתה מכיר אותו?" "מצטער חבר, אני לא מכיר מישהו בשם לואי." הארי משך בכתפיו. "אני הארי ואני לא אירי."

הנייל הזה צחק, "אתה מצחיק חבר, אני צריך ללכת עכשיו אבל נדבר אחר כך בסדר?" הוא אמר לפני שהלך. הארי הסתכל לימינו וראה את לואי מסתכל עליו. הם החליפו מבטים והתחילו לצחוק. "הוא נחמד, אבל גם די רועש." הארי אמר. לואי הנהנן, "כן, לא ראיתי אותו קודם אבל הוא נראה נחמד, אולי אנחנו יכולים לבלות איתו." לואי הציע. הארי הנהנן, אבל איפשהו בבטן הוא הרגיש מוזר.

הוא באמת רוצה לבלות עם לואי ועוד מישהו? אם הוא יהיה כנה הוא רק רוצה לבלות עם לואי. הוא רצה לשמור את לואי לעצמו. "בוא ניכנס, בסדר?" לואי הציע. פניו של הארי החווירו, הוא עדיין פחד, פחד מוות. לואי ראה את פניו המזועזעות של הארי שוב ורצה לנחם אותו. "אתה רוצה אולי להחזיק את היד שלי, אם זה יגרום לך להרגיש בטוח יותר?" לואי הציע להארי. למרבה המזל הארי הנהן ולקח את ידו של לואי בשלו. זה היה מוזר כי היד של לואי הרגישה כאילו לא שקלה דבר, כאילו זה אוויר.

למרות שלהארי זה לא היה אכפת. הוא הרגיש בטוח יותר כשהוא החזיק את ידו של לואי.

הארי לא השתפר לאורך השנים ואן דאגה לבנה. נראה שהארי עדיין רואה את לואי, אבל אן ידעה שלואי והמשפחה שלו עברו לפני כמה שנים. הארי בכה ימים, אבל יום אחד הוא ירד במדרגות, מודיע שהוא לגן המשחקים עם לואי. אן ניסתה להסביר לו שלואי עבר דירה, אבל הארי כבר היה מחוץ לדלת לפני שהייתה לה ההזדמנות להגיד מילה אחת.

מאותו יום, אן שמעה את הבן שלה מדבר לאוויר, בטענה שזה היה לואי. הארי התחיל לאט לאט להשתגע וזה הפחיד אותה. היא ידעה שהארי יצטרך ללכת למוסד בקרוב, כי זה לא משהו שהיא יכולה לתקן בעצמה.

זה היה עניין רציתי, לראות אנשים שלא היו שם. היא ידעה שהארי ולואי היו מאוד קרובים, אבל לא היה לה מושג שהארי ישתגע בלעדיו. כאילו, ממש ישתגע. היא חרדה מהרגע בו הארי באמת יצטרך ללכת למוסד בשביל טיפול, היא לא רצתה שהתינוק שלה יעזוב אותה. אבל ברור, כאמא, היא רצתה את הכי טוב בשביל הבן שלה אז אחרי שלוש חודשים שהארי דיבר לאוויר, היא החליטה שזה הזמן.

"הארי לאב, אנחנו צריכים לדבר," אן אמרה. הארי הביט בה בעיניים גדולות וירוקות. "עשיתי משהו, אמא? כי אני לא זוכר שעשיתי משהו מטופש." אן גיחכה בעצבות. "לא, תינוק שלי. זה רק- אמ... אני לא באמת יודעת איך להגיד את זה." הארי ליטף את ידה ואמר "לא משנה, אמא. יש לי את כל הזמן שבעולם, כמו לואי. נכון לו'?" הוא הסתכל לשמאלה של אן וחייך לאוויר.

"לאב, אין שם אף אחד," אן אמרה ברכות. הארי קימט את מצחו. "כן יש שם. לואי שם!" "הארי, הגעתי למסקנה שאתה צריך עזרה. אני אוהבת אותך כל כך, כל כך הרבה, אבל אני לא יכולה לעזור לך בעצמי יותר. לואי לא שם, בייב. הוא עבר לפני שנים והוא לא היה פה מאז. כבר רשמנו אותך ל-"

אן היססה לרגע. היא ידעה שהיא לא יכולה לשקר לבן שלה, אבל היא הייתה בטוחה שהארי יתעצבן אם היא תגיד טיפול.

"טיפול." הארי הסתכל עליה. "אני לא משוגע, אמא! אני בסדר גמור! לואי כאן, אני יכול לראות אותו. אני מדבר איתו. והוא מדבר בחזרה." אן עצמה את עיניה והרגישה דמעה זולגת במורד הלחי. "בבקשה, חמוד. פשוט תלך לשם. אם הכל בסדר, אתה תחזור הביתה תוך שבוע. ולואי יכול לבוא איתך!" "בסדר," הארי לחש. "אני אלך. כל עוד לואי הולך איתי."

אן נאנחה בהקלה כשבנה הסכים ללכת למוסד. בתקווה שהרופאים יגרמו לו לראות שלואי לא שם, ושהוא לעולם לא יהיה. "קדימה האז, למה שלא נלך לארוז את התיק שלך?" הוא משך בכתפיו. הארי הניד בראשו, "נה, לואי אמר שהוא יעזור לי." הוא אמר בקצרה לפני שעלה במדרגות עם 'לואי'.

אן התיישבה על הספה, מובסת. היא פשוט קוותה שיעזרו להארי במוסד הזה כי זה באמת לא יכול להמשיך ככה.

x x x

עבר כבר חודש מאז שהארי הלך למוסד. החדשת הרעות היו שהוא עדיין שם. הרופאים עשו כל מיני בדיקות כדי לבדוק מה לא בסדר איתו. זה היה הזיות? זה היה המצפון שלו? הם דיברו עם הארי במשך חודש שלם, והארי באמת התחיל להתעצבן מהם.

למה הם פשוט לא יכלו לראות שלואי היה שם?

הרופאים לא נתנו להארי לזוז לשום מקום לבד. הוא תמיד היה צריך אחות לידו וזה הציק לו בלי סוף. הוא היה בסדר גמור, ואם להיות כנים, הוא אפילו לא ידע למה הוא שם. "הארי, ארוחת צהריים," לוסי, האחות הפרטית של הארי, אמרה. לוסי הייתה די נחמדה, אבל הארי עדיין כעס שהיא הייתה צריכה לעשות לו בייביסיטר. הוא בן שמונה עשרה, למען השם! "אני יודע," הוא אמר בכעס. לוסי חייכה אליו בפשטות. הארי חשב שיש לה ניסיון עם אנשים כמוהו. לפחות היא לא איבדה את הסבלנות שלה.

הארי הלך לקפיטריה, צמוד ללוסי. אבל הרגע שתשומת הלב של לוסי הייתה מחולקת בין החולים האחרים, הארי לקח את ההזדמנות שלו ונמלט מהקפיטריה. הוא רץ ורץ, לא עוצר עד שהוא ראה את המכה עם  'חולי אנורקסיה' עליו. איך הוא הגיע לחלק הזה במוסד? קולות נשמעו ממורד המסדרון. מסוקרן, הארי הלך על קצות האצבעות לכיוון הקולות. 

"אני יודע, ליאם. אני יודע שזה הזיות, אבל זה נראה אמיתי! הוא מדבר איתי, מחבק אותי, מחייך אליי, ואני יודע שזה לא אמיתי. אבל איכשהו, זה אמיתי. אני פשוט-" האיש נאנח בכבדות. "אני לא יודע מה לעשות."

"אני יודע, אני יודע. אבל אתה באמת צריך להפסיק לחשוב שהם הגיוניים." קול אחר, ליאם הארי הניח, אמר. "אלוהים ליאם, כבר אמרתי לך שאני יודע! זה פשוט מרגיש אחרת. הוא אמר לי להפסיק להרעיב את עצמי ואומר שאני יפה. אני יודע שזה זיוף, אבל אני פשוט- אני רוצה שזה יהיה אמיתי." הקול הראשון השתולל.

הארי יכל לשמוע שהאדם באמת מוטרד מהנושא שעליו הוא דיבר. למעשה, הארי הרגיש שהבחור היה על סף בכי. הוא התקרב אפילו יותר, עד שהגיע לדלת ממנה הקולות באו.

"אולי זה רק המצפון שלך שאומר לך להפסיק להרעיב את עצמך? אולי המצאת מישהו כדי לעצור את עצמך מלעשות את זה? אולי סוף סוף הבנת שזה לא טוב מה שאתה עושה לעצמך?" הקול השני אמר שוב.

הארי לא יכל לעצור את עצמו וידו עשתה את דרכה באיטיות אל ידית הדלת. הוא רצה לדעת מי נמצא שם בפנים. הוא לא יודע למה, אבל הוא פשוט חייב לראות את זה.

"זה ממש לא המקרה ליאם. זה שונה. אתה לא מבין." האיש אמר שוב וקול של כיסא זז נישמע. הארי קפא כנגד הקיר. קול...הוא זיהה את הקול הזה. למרות שהוא לא האמין שזה יכול להיות נכון. הוא עזב אותו בחדר, ואמר לו להישאר שם עד שהארי יחזור מהקפיטריה. לא היה שום סיכוי שהוא שם...

הראש של הארי הוצף בשאלות. זה לא עצר אותו, הוא דחף את ידית הדלת כלפי מטה, פותח את הדלת באיטיות. הוא התפלל לאלוהים שהם לא ישימו לב שהוא נכנס. בשקט, הוא דחף את הדלת.

בתוך החדר היו שני אנשים. אחד מהם היה בחור שהוא לא הכיר, אבל הוא היה בטוח שראה את פניו לפני. אם הוא זוכר נכון, הוא ראה אותו יושב בשולחן הפסיכולוגים פעם. הוא לבש מעיל לבן עם תג שאמר 'ליאם פיין'.

מי שהיה לידו, בלבל את הארי לגמרי. לא היה שום סיכוי שזה הוא שם. הארי אמר לו להישאר בחדר, והוא תמיד הקשיב לו. למרות שהעיניים שלו אמרו לו משהו אחר, כי בחדר לא היה אחר מאשר לואי טומלינסון.

היו בו משהו שונה. הארי לא באמת יכל לראות מה זה, אבל זה היה שונה. הוא לבש בגדים אחרים מאשר הפעם האחרונה שהארי ראה אותו הבוקר. זה היה מוזר, אבל הארי לא יכל שלא לחשוב שזה היה לואי והוא ניראה יותר אמיתי.

הוא ראה את לואי (או לפחות האדם שהוא חשב שהוא לואי, הוא פשוט היה כל כך מבולבל עכשיו) מסתובב ומסתכל לו ישר בעיניים. העיניים שלהם נפגשו, ואף אחד מהם לא אמר מילה. "ל-ליאם." לואי גמגם, תופס את ידו של ליאם במהירות אבל לא מזיז את עיניו מהבחור הצעיר. "א-אני רואה אותו שוב." 

"שיער מתולתל ועיניים ירוקות?" ליאם שאל. ליאם הנהנן ברעד. "הוא אמיתי, לואי. הוא פה. ומהמראה של הדברים, הוא בהלם בדיוק כמוך." "לואי?" הארי לחש. "הארי," לואי נחנק. לואי נראה לא בריא, לחיים חלולות, בגדים רפויים ועור חיוור בצורה חולנית...אומר לך להפסיק להרעיב את עצמך... המילים של ליאם הדהדו בראשו של הארי.

לואי היה אנורקס. והיו לו הזיות של הארי.

לשני הבנים היה קשר כל כך חזק שהם פשוט השתגעו אחד בלי השני? הם ראו אחד את השני כי הם זקוקים אחד לשני? הארי ידע שבלי לואי, הוא יוותר. ומהמראה של הדברים, צורת ההזיה שלו אמרה ללואי להפסיק את זה, להפסיק להרעיב את עצמו ולהחזיק מעמד.

בלי לחשוב יותר מידי, הארי פתח את זרועותיו ולואי רץ אליהם, מתייפח באלימות. "הארי, א-אני התגעגתי אליך- התגעגעתי אליך כל כך הרבה," לואי התייפח. "גם אני התגעגעתי אלייך, בו." הארי לחש לאוזנו של לואי. לואי התייפח אפילו חזק יותר. "א-אני לגמרי השתגעתי בלעדייך." הוא אמר בקול חנוק.

הארי הניד בראשו וטמן את פניו בשקע צווארו של לואי. "אני יודע. גם אני השתגעתי." הארי ייבב. "א-אני הזיתי אותך." הוא הודה. הארי העז להודות בזה עכשיו. הוא ראה הזיות של לואי. אבל עכשיו שהוא כאן בזרועותיו של לואי שוב, לא אכפת לו. יש לו את לואי פה איתו שוב, והוא לא נותן ללואי להילקח ממנו.

הבנים לא שמו לב אבל ליאם עמד שם, מחייך משני הבנים. הוא חשב שההזיות האלה היו לגמרי מזויפות, ודעתו הייתה מנסה לעטוף את עצמו סביב העובדה ששני הבנים היו הזיות אחד של השני.

לואי שיחרר את הארי, אבל הם מעולם לא הרפו מהחיבוק שלהם. הפנים של הארי עדיין טמונים בחזה של לואי, דמעות זולגות מעיניו ומרטיבות את החולצה שלואי לבש. "התגעגעתי אליך," הארי אמר בקול חנוק. "גם אני התגעגעתי אליך," לואי חייך. הוא נירגע קצת, בידיעה שהארי ממש כאן איתו.

"אתה יודע," לואי לחש אחרי השתיקה. "הייתי בדיאטה כי חשבתי שזו אשמתי שאתה לא פה. חשבתי שתופיע אם אני יהיה רזה מספיק." הטון הפגיע בקולו של לואי שבר את ליבו של הארי. "אתה מושלם," הוא לחש, מלטף את לחיו של לואי. לואי הסמיק. "לא, אני לא." הוא השפיל את מבטו, נמנע מקשר עין עם הארי.

"בשבילי כן," הארי לחש. "ואני אזכיר לך את זה בכל שניה של היום. כי יש לנו את שאר החיים לחיות ביחד." "באמת?" לואי שאל. הוא הציץ בהארי מלמטה והארי חייך אליו באהבה. "באמת," הוא אישר. לואי נתן לו חיוך עקום והארי נישק את אפו. "אני אוהב אותך," הוא מלמל. "אני אוהב אותך כל כך."

"גם אני אוהב אותך," לואי אמר ברכות. שניהם הסתכלו אחד לשני בעיניים כשליאם עזב את החדר בשקט. הוא חשב שזה יהיה הכי טוב לחכות בחוץ לרגע, לא רצה להפריע ברגע שלהם.

כשהארי הסתכל בעיניו היפות של לואי, הוא לא יכל שלא לעשות את מה שתמיד רצה. הוא רכן ותפס את שפתיו של לואי בנשיקה מתוקה. הוא ציפה שלואי יזוז אחורה או משהו, אבל במקום זאת הוא פשוט נישק אותו בחזרה.

ובחוץ, ליאם הסתכל על הזוג, מחייך ויודע שהם יהיו בסדר. כי יש להם אחד את השני.