מיומנו של מטפל מוגל

בפעם הראשונה שראיתי אותו, הייתי בן 16. מתנדב צעיר בגן החיות של לונדון.

לא ידעתי בפני מה אני עומד.

כל רגע ורגע של אותו היום זכור לי טוב טוב.

אמא שהתקשרה בבוקר לשאול אם זכרתי לשים את הסוודר הבלוי שלי.

אחי הקטן, צ'רלי, שהתקשר וביקש בפעם העשירית באותו שבוע שאקח אותו ואת חברו ג'סטין לביקור מוזל בגן, כי אמא שלי לא עובדת, ואין לה איך לשלם על הביקור היקר.

המחשבות הבלתי פוסקות על אבא שלי, שיום אחד פשוט נטש את המשפחה שלנו.

הקריאה של מנהל גן החיות שבישרה על הולדת הנחשית החדשה.

הריצה המשוגעת שלי ושל המטפל התורן השני לכלוב הזוחלים.

והילד.

הילד עם העור החיוור שהגיע בסיור של בית היתומים.

המבט.

המבט שלטש בנחשית.

עוויות הפנים המוזרות שלו והצקצוקים שהשמיע לא הרפו ממני.

ההליכה לכיוונו.

השם המוזר שהציע לנחשית: נגיני.

ההתלהבות של צוות הגן מהשם המקורי.

הכל זכור וחרוט במוחי.

הטיפול בנחשית המעצבנת וחסרת המנוחה בשנה שאחרי.

ואז, אחרי שנה, הוא חזר.

הנחשית השתטחה לרגליו, כמשתחווה לו.

ההצעה המפתה שלו. לא הייתי יכול לסרב.

הייתי חייב את הכסף.

בשביל שאמא שלי תוכל לשרוד.

כדי שאחי הקטן יוכל ללכת לבית הספר, ולא לעבוד לפרנסת המשפחה כמוני.

לא הייתה לי ברירה.

בלילה, הברחתי לידיו את הנחשית.

לא ידעתי מה אני עושה.

אבל הייתי חייב לעשות את זה.