מעשה בנחשית

נגיני התפתלה מתחת לגדר, נדחקת בזריזות בין חוטי המתכת. היא זחלה במהירות, מעיפה מדי פעם מבט מעבר לכתפה. ״נגיני!״ היא שמעה את הקול של התוקף שלה, ״בואי!״

אבל נגיני לא רצתה לבוא.

״נ-גי-ניייי!״

נגיני רצתה שהתוקף יעזוב אותה בשקט. היא ברחה והיא לא תחזור לעולם.

״נגיני, אני לא התכוונתי! תחזרי ונהיה חברים טובים!״

נגיני לא רצתה. היא חמקה חרש, זוחלת על אדמה לחה, מתעלמת מן התוקף.

התוקף נעצר, מבולבל.

״אוף!״ מלמל פוקס, ״איפה היא יכולה להיות?״

פוקס הרגיש אשם. הוא לא התכוון שנגיני תשנא אותו. לא אשמתו שאלבוס הכי אוהב אותו, גם אם נגיני חושבת שכן.

נגיני שנאה את החיים שלה.

בהתחלה, היא הייתה בכלבו ינשופים, ושם היה לה חבר- פנג. הם לא נפרדו, והיו משחקים כל הזמן ביחד.

יום אחד ילד כלשהו לקח את פנג. לא היה אכפת לה מי. אבל אז הם נפרדו.

אחרי כמה שבועות הגיע אלבוס, אדם צעיר. הוא החליט לקחת את נגיני ואת פוקס.

אבל נגיני תיעבה אותו מייד. הוא אהב הרבה יותר את פוקס, השוויצר הזה.

עוף חול, עוף חול. כולם כבר שמעו- לאלבוס יש עוף חול בבית!

נגיני רצתה ילד נחמד לשחק איתו. לא בחור שחצן כמו אלבוס.

את כל זה היא חשבה בזמן שעוד ברחה. זנבה השמיע רחשים כשדרס עלים יבשים.

פתאום נגיני הרגישה טפטוף. ״לא גשם!״ היא נבהלה.

אחרי חצי שעה נגיני כבר הייתה מכורבלת ורועדת. עורה היה חלקלק מתמיד ועיניה הצהובות היו פעורות לחלוטין.

״אמממ… היי?״

נגיני הסתובבה אחורנית במהירות.

עמד שם ילד.

הילד שהיא תמיד חלמה שייקח אותה.

ילד שיבין את הצורך שלה להיות מרושעת ולהכיש.

היה לו שיער שחור מסודר, עיניים גדולות, ועור בהיר. הוא לבש סוודר ישן ומכנסיים קרועים. הוא נראה כמו ילד יתום קטן ומסכן, אבל הוא חייך אליה.

חיוך אמיתי. לא כמו של אלבוס.

״שלום לך״ הילד הושיט את ידו ״שמי תום רידל״