שרת הוגוורטס

ארגוס חמק בדממה במעבר צר בין זוג בתים. הוא טיפס על ערמת גרוטאות, הביט בחטף מבעד לכתפו ואז התחיל לרוץ.

נעליו המתקלפות, ספוגות המים, ריסקו עלים יבשים מתחתיו. הוא קפץ בזריזות מעל גדר עץ נמוכה, זינק שש מדרגות בבת אחת, ואז נעצר.

ארגוס לטש מבט אל הרחוב האפלולי שמלפניו. העיניים החיוורות שלו סרקו את מעבר האבן הצר והנוצץ מגשם.

לאן הוא ילך עכשיו?

הוא לא יחזור הביתה. לא, עדיף לו כבר למות כאן ורק לא ללכת הביתה.

עדיף לו להיות תלוי מהקרסוליים על תקרת מרתף חשוך מלא בנחשים ועקרבים ורק לא לחזור.

אם כי, חשב לעצמו הילד במרירות, אם כי להם בהחלט מתאים להיות תלויים מהקרסוליים.

הוא הסיט את שערו האפרפר והמטפטף מתוך עיניו ואז צחק. שיעשע אותו לדמיין את הוריו כבולים מתקרת מרתף אפלולי, תלויים רק מהרגליים.

יום אחד הוא יעשה להם את זה. יום אחד הוא יהיה חזק יותר. יום אחד הם יפחדו מפניו.

אבל… מתי?

יהיה לסקיב קטן קשה מאוד להתגבר על קוסמים מבוגרים.

הכל התחיל כשארגוס הגיע לגיל 11. עד אז הוריו אהבו אותו כמו כל ילד אחר. למרות שהיה לו מראה עגמומי במקצת ופנים זועפות תמיד.

לפני יום הולדת 11 הוריו חיכו בקוצר רוח למכתב שיקבל מהוגוורטס. וכך גם ארגוס.

אבל אז הגיע יום הולדתו והכל נהרס.

הוא כל כך ציפה.

כל כך חיכה.

אבל לשווא.

כשהגיע בשעה 14:00 ינשוף לחדר שלו, ארגוס כמעט התעלף מהתרגשות. הוא פתח את המכתב באצבעות רועדות, תוך שהוריו מעודדים אותו מהצד, שלף פתק קטן מהמעטפה בלב הולם וקרא:

מנהל: אלבוס דמבלדור

מר פילץ׳ היקר,

אנו מצטערים להודיעך כי לא נשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

זאת מכיוון, שכוח הקוסמות שלך אינו חזק דיו.

אנו מתנצלים מעומק ליבנו.

מצורפת בזאת רשימת פעילויות לסקיבים.

בכבוד רב,

מרנווה מקגונגל,

סגנית המנהל

ארגוס בהה במכתב בבעתה. הוא לא האמין שזה קורה לו.

״נו, בן,״ אביו, אורוויל פילץ׳, פתח את פיו, ״אז מה הציוד לשנת הלימודים הבאה?״

ארגוס השפיל את עיניו ושתק.

״ארגוס?״ אמו, גברת פטרה, רכנה בדאגה לצידו, ״הכל בסדר?״

״תקריא את המכתב״ שידל אותו אביו.

ארגוס בלע גוש שעמד בגרונו. בקול רועד ועיניים מושפלות הקריא את המכתב.

כשהרים את עיניו ראה את המבט המאוכזב על פני ההורים שלו.

זה היה המבט הכי נורא אי פעם שראה אצל הוריו. מבט של אכזבה, האשמה, וכעס.

ומאותו הרגע הוריו לא דיברו איתו יותר.

הם לא יכלו חמש דקות בלי להשמיע משפטים כמו- ״את צודקת, פטרה, אבל ארגוס לא יכול להבין, כי ארגוס הוא סקיב״

הם היו זורקים לידו הערות פוגעניות בכל מקום. הם התייחסו אליו כמו לכלב, והרשו לו רק לישון בחוץ, מתחת לגגון, גם בגשם, ולשתות מים מהברז החלוד.

הם הכינו לו בכוונה אוכל קשה ועבש שהוא שונא. הם לא עזרו לו יותר מאז.

ארגוס חשב שזה יעבור.

הוא טעה.

במשך חודש הוא תכנן לברוח. לברוח ולשכוח מהכל.

ועכשיו זה מה שהוא עשה.

ארגוס פיהק ופתאום שם לב שהוא עייף. הוא הציץ בשעון שגנב מאמו. השעה הייתה כבר אחרי חצות.

האם הם כבר ימצאו אותו?

לא… הוא כבר רחוק.

ארגוס צעד עוד חצי שעה עד שמצא בית מחסה קטן לעניים. חבורה של הומלסים ישבה שם. כולם אכלו שאריות מהזבל. כולם היו מסריחים ומטונפים לחלוטין.

ארגוס נאנח, והחליט שיוותר על ארוחת ערב. הוא קפץ לתוך מין כוך קטן, התעטף בשמיכה דקה שהביא איתו, והלך לישון, רועד.

אולי מחר יהיה יום טוב יותר.

		הפרק הבא