לילי והקונדסאים קוראים הארי פוטר 3

אני רק אגיד: זו שנה שביעית שלהם, לילי כמובן כבר שונאת את סנייפ. היחסים בינה לבין ג׳יימס בסדר יחסית לרוב הפאנפיקים. אבל הם לא יצאו. מבחינת חברים של לילי זה בעיקר רמוס וכאן אין לה ממש קשר טוב עם החברות שלה לחדר.

אה ומבחינת רמוס-לילי אז תבינו, הם חברים הכי טובים אבל אולי יכול להתפתח שם משהו מעבר.

•••••••

ג׳יימס פוטר, הידוע בכינויו האידיוט הכי גדול בכל הוגוורטס, היה המקור לרוב הצרות בחיים של לילי אוונס. 

הכל התחיל בשיעור לחשים אחד, כשפליטיק הסביר על הלחש אשר מזמן את הפטרונוס: "אקספקטו פטרונום". לילי, כמובן, הכירה את הכישוף הזה זמן רב - מאז שלמדה אותו בחופש.

היא חייכה באושר כאשר מבין שרביטה החל מסתלסל סביבה אור כחלחל, שהלך והתגבש לצורת איילה, נעה מסביבה בחינניות. לילי הרגישה מוקפת שמחה, עד שהסיתה את מבטה אל כיוון חבורת הבנים המעצבנת ביותר בבית הספר. 

רמוס לופין, סיריוס בלק ופיטר פטיגרו הסתובבו מסביב לפוטר, שהיה מוקף אור כחלחל שיצר אייל. אייל! 

היא היתה מודעת לכך שהיא עומדת לחטוף הרבה הקנטות מצדם ברגע שיראו את הפטרונוס שלה, וניסתה לפוגג אותו בידה ולהסתיר אותו. אבל זה היה מאוחר מדי, ומבטו של פוטר, כמו שקרה בערך כל כמה שניות, החל עובר על לילי.

בלק, שזיהה מה הולך שם, מיהר להתקרב אל אליה.

"לילס," הוא אמר, מה שזיכה אותו בפרצוף עצבני מצד לילי וצחוק מתגלגל מצד שאר חבורתו. "איילה? ראית את הפטרונוס של קרניים?" 

לילי נאנחה, וניסתה שלא לשחרר עליו את כל הכעס שלה מהימים האחרונים. בלק היה חתיכת מעצבן. אבל כמובן, היה ברור שזה יגיע. "אתה יודע, זה ש-"

דבריה נקטעו כאשר היא צפתה בתדהמה בפטרונוס שלה הולכת ומתקדמת אל הפטרונוס של פוטר, מתחככת בו קלות. פוטר קרץ לה.

מבטה הפך מהמום לנרגז, והיא התחילה לצעוק. "אל תתחיל לפתח ציפיות, פוטר! אני בחיים, בחיים, לא אצא איתך!"

מהומה החלה בכיתה, ופליטיק התקרב אליהם. 

"שקט! שקט!" הוא צעק, ולבסוף האחרונים שנותרו עומדים היו לילי והקונדסאים. 

"באמת, מכם לא ציפיתי." הוא נזף. "נקודות כעת לא ירדו, אבל לשם גישור תאלצו לעשות את העבודה הבאה ביחד, בנושא קסם תיאורתי."

לילי התיישבה באיטיות. עבודה עם הקונדסאים? היא הניחה שהיא ורמוס יסיימו את הכל לבד, לא נורא כל כך. 

••••••••••••

השעה היתה בערך 10, ולילי היתה מותשת למדי, אבל עדיין לא סיימה את שיעורי הבית. 

"רמוס!", היא קראה אל חברה, שהיה עסוק בקריאת ספר שעסק בלחשי אש. "כדאי שפשוט שנינו נגמור עם שיעורי הבית החדשים בלחשים."

הוא הנהן אליה, וחייך. "לספרייה?" הוא שאל.

"לספרייה." היא אישרה את דבריו.

הם החלו הולכים לשם, כשלפתע פוטר הצטרף אליהם. כאשר לילי ראתה אותו, מבטה השמח הלך ונמחק. פוטר שוב מגיע כדי לקלקל! איכס!

"היי, קרניים" אמר רמוס בקול שקט.

"לא ממש שמחים לראות אותי, הא?" הוא שאל, ולילי תהתה אם היא מרגישה בקולו... אכזבה?

לילי ורמוס לא הכחישו את דבריו.

הוא חייך חיוך מאולץ. "אני יכול להצטרף אליכם?"

"כן, בטח" אמר רמוס, לפני שלילי הספיקה להגיב.

במהלך הדרך שררה שתיקה מביכה. פוטר ככל הנראה הרגיש האשם לכך, ולכן ניסה לשבור אותה בדיבורים.

"שמעת על המשחק האחרון של הטורנדואים מטאטסהיל, ירחוני? המחפש שלהם, רודריק פלאמפטון, ממש טוב!"

"לא, האמת שלא" הודה רמוס, "אני לא ממש מתעסק בדברים כאלה"

האווירה העגומה חזרה. "כן, אני יודע", פוטר נאנח.

עד כמה שלילי שנאה את פוטר, הוא נראה לה מסכן למדי כעת, ולמעשה נדמה לה שהוא שבר שיא: הם שלוש דקות הולכים והוא לא הציע לה לצאת! היא ניסתה להעלות את מצב הרוח בעזרת נידוב הידע המועט שלה על קווידיץ׳.

"איך הולך השנה בקווידיץ׳, פוטר?" היא בטון מתעניין, למרות שלא יכלה להמנע מלהכניס טיפה לעג.

הוא חייך. "נחמד מאוד. אנחנו הולכים לנצח את סלית׳רין בשבוע הבא. תבואי לראות?" הוא היה מלא תקווה, ולילי נאנחה והנהנה. היא ממילא רצתה לבוא לראות את המשחק.

הוא משום מה החליט שזה הזמן המתאים להתחיל לעצבן אותה, כנראה מפני שזו היתה אחת הפעמים הנדירות שהסכימה לדבריו.

"תרצי ללכת איתי להוגסמיד, אחר כך?" הוא שאל.

לילי נעצה בו מבט כועס "כבר אמרתי לך פעם אחת, ואני אגיד לך גם אלף. לא. למד, אלף. פשוט לא, ולעולם לא!"

הם כבר הגיעו לספרייה, ולילי החלה לרוץ בקלילות אל איזור ספרי הלחשים. היא שלפה כמה מהם, והתיישבה על הרצפה והחלה מדפדפת. רמוס ופוטר התיישבו לידה, בוחנים את הספרים שבידיה.

"מה זה?" שאל פוטר, מצביע על ספר קריאה שכותרתו הכריזה: 'הארי פוטר והאסיר מאזקבאן'

"אני לא יודעת," אמרה לילי בכנות. "אף פעם לא ראיתי אותו."

רמוס משך אותו ופתח בעמוד הראשון. לילי חייכה בחולמנות. "הארי... שם כל כך יפה!"

פוטר חייך. "פוטר, הארי פוטר" הוא הדגיש.

רמוס עיקם את מבטו. "אתה יודע, יש הרבה פוטרים"

הוא הנהן. "כן, אני יודע."

ולפתע פוטר עשה משהו מפתיע. "יש עוד הרבה זמן עד שנצטרך להגיש את השיעורים. אולי... נקרא?"

לילי צחקה. "אין מצב שאתה, פוטר, מצליח לקרוא איתנו ספר."

הוא חייך. "אממ, את עוד תראי"

אז רמוס פתח את הספר, והחל להקריא.