בית לא ממש מדויק

שלושה ינשופים ועורב אחד התעופפו מהעץ שבגינת משפחת רטוקולין, כשצרחה חדה נשמעה מהבית.

הצורחת, הייתה לא אחרת מאשר אליס, הבת הצעירה ביותר במשפחת רטוקולין, שהחזיקה מכתב כתוב בדיו ירוקה.

גברת רטוקולין, אישה חמורת סבר ששערה היה תמיד אסוף בפקעת הדוקה ומהודקת על ראשה, ירדה במדרגות בצעדים מדויקים ואציליים, משקפייה המרובעים מונחים על אפה. 

"אליס! מדוע את צועקת כך בשעה כזאת?!?

לא מספיק שאת אינך לבושה ומוכנה למסיבת החתונה של דודה מרי!" היא אמרה לבתה, ובהנף שרביט קליל הפכה את הפיג'מה המרוטה ונעלי הבית לשמלה פשוטה כחולה ומגפיים גבוהים שחורים ונוקשים.

"אמא! אמא! קיבלתי מכתב מהוגוורטס!" אליס צעקה וקירטעה לעבר אמה במגפיים הממש לא נוחים שלה.

שמץ של חיוך לה על פניה של גברת רטוקולין.

"נפלא, חמדתי. כעת לכי לסדר את שיערך, הוא נראה ממש כמו קיפוד קטן." 

מר רטוקולין ירד גם הוא במדרגות, לבוש בחליפה מפוארת, שיערו האפרפר מסורק לאחור ומוצף בג'ל שיער.

"אליס? קיבלת מכתב מהוגוורטס?!

כמה נפלא! 

אני מקווה שתתקבלי לרייבנקלו, בדיוק כמו שלוש אחיותיך, אמך ואני!" 

"אויש נו באמת! פיליפ, כמובן שהיא תתקבל לרייבנקלו! עם שכל כמו שלה אין מקום לספק!" גברת רטוקולין אמה בזעזוע למר רטוקולין.

חודש לאחר מכן...

"בי אמא! בי אבא!" צעקה אליס וגררה את המזוודה שלה לתוך תא ריק ברכבת.

היא לא יכלה להפסיק לחשוב לאיזה בית תתמיין ומה תלבש לשיעור הראשון בהוגוורטס.

כעבור עשר דקות נכנסה מכשפה זקנה אל התא של אליס, גוררת לפניה עגלה עמוסה בממתקים.

"רוצה משהו מהעגלה?" המכשפה שאלה וחייכה חיוך חסר שיניים.

אליס קנתה שתי עוגיות דלעת וארבע צפרדעי שוקולד, שילמה למכשפה, וטרפה את הממתקים בבת אחת. 

כעבור עוד שעתיים של נסיעה, הרכבת האטה, וקולות של תלמידים מתרגשים נשמעו במסדרונות.

אליס תפסה במזוודה שלה ויצאה במהירות מהרכבת.

"תלמידים חדשים! תלמידים חדשים לכאן!" צעקתו של רובאוס האגריד, שומר הקרקעות נשמעה מעל ראשי הילדים.

אליס שמעה על האגריד רבות מאחותה הגדולה ליסה, שחיבבה אותו מאוד. 

אליס ניסתה למצוא סירה ריקה,

אבל כולן היו מלאות, ולבסוף הצטרפה אליס לסירה עם שתי ילדות- אחת עם ערו בהיר ועינים מלוכסנות זעופות, והשנייה כהת עור שדווקא נראתה די נחמדה.

"סלית'רין! זה ללא ספק הבית הכי טוב!" הילדה עם העינים המלכוסנות אמרה בכעס לילדה כהת העור. "נו באמת ריקי! את טועה! הסלית'רינים בכלל לא נחמדים! הפלפאף עדיף בהרבה!" השיבה לה הילדה. 

אליס ישבה בקצה הסירה וניסתה לא לשים לב לריקי ולילדה השנייה, שבהמשך הוויכוח התגלה ששמה הוא ליין. 

אחרי 10 דקות מתוחות הגיעו הסירות לטירת הוגוורטס. 

פרופסור מקגונגל הניחה את מצנפת המיון על שרפרף באמצע האולם, פרשה מגילת קלף ארוכה והחלה לקרוא בשמות התלמידים.

"ג'טרונסי, בטי!" 

בטי, ילדה נמוכה וסמוקה התיישבה על השרפרף וחבשה את המצנפת. 

"הפלפאף!" צעקה המצנפת, ובטי רצה לשולחן הימני.

"גאוטוסקי, ריקי!" 

הילדה המלוכסנת מהסירה ניגשה אל המצנפת, ובקושי הספיקה לחבוש אותה כשנמעה צעקה-

"סלית'רין!" 

ריקי רצה לשולחן השמאלי והרשימה המשיכה.

"פלטינוטי, ליין!" 

"עטיה, אליה!"

"שוסקי, רני!" 

כך עוד ועוד ילדים עזבו את התור והצטרפו לשולחנות הבתים, עד שנשארה עוד ילדה אחת אחרונה.

"רטוקולין, אליס!" 

אליס רצה למצנפת, חבשה אותה על ראשה והתכוננה לשמוע "רייבנקלו!", אבל זה לא קרה.

במקום זה, המצנפת דיברה אל אליס.

"המממ... אני ממש לא יודעת איפה לשים אותך.

את חכמה, אבל גם אוהבת לעזור לאחרים... ואת מתעצבנת די בקלות, אבל לא אכפת לך לסכן את חייך בשביל אחרים... לאן את יכולה ללכת?" 

אליס תפסה כל כך חזק בשרפרף שאצבעותיה הלבינו.

היא לא יכלה לראות מבעד למצנפת שכיסתה את עיניה, אבל ידעה בוודאות שכל האולם מסתכל עלייה בפליאה.

אליס שמעה את לחשושי המורים שתהו מדוע לוקח למצנפת כל כך הרבה זמן. 

אחריי כמעט רבע שעה מתוחה, התייאשה המצנפת מנסיונות השווא, ובפעם הראשונה מזה 1,000 שנים, הרחיפה את עצמה מראשה של אליס ונחתה ברכות על הרצפה.

התנשפויות נשמעו ברחבי האולם.

פרופסור דמבלדור, פרופסור מקגונגל ופרופסור פליטיק התקרבו בצעדים מהירים אל אליס, תפסו בידה והורו לה להתקדם לכיוון משרד המנהל, מותירים את שאר תלמידי הוגוורטס המומים.

"אליס." אמרה פרופסור מקגונגל וטרקה את הדלת.

"המצנפת לא יודעת לאיזה בית למיין אותך, ודבר כזה לא קרה כבר כמעט 1,000 שנים.

		הפרק הבא