שלטון היוגורט

וויתור זכויות וזה ליוצרים של "סודות היוגורט".

על חלק מהדמויות כלומר, ועל הקונספט. השאר שלי.

אה, וטריגר קניבליזם. אבל בהמשך.

--------------------------------------------

ידיו נשענו על הכיור הקר, והוא נאנח בצער.

הוא לא היה מסוגל לנתק את מבטו מרוקפור, שפמו המהודר, אז הוא גישש באצבעותיו על השיש הקפוא אחר סכין הגילוח.

"רוקפור, רציתי לומר לך," קולו נשבר לפתע, "ש-שאני אוהב אותך. היית חלק חשוב מחיי זמן כה רב, אני אף פעם לא אשכח אותך. אף פעם."

הוא ניגב את דמעותיו, והרים את הסכין.

שמדריק ניער את ראשו, כאילו כדי להבריח את הזיכרון.

הוא לא אהב את המקום אליו צעד, גורר את מיזוודותיו בראש מורכן.

סוכנות ה-M.K.I, הסוכנות המתחרה של ה-FBI, שלחה אותו לכאן בטענה שהוא הוכיח את עצמו ראוי למשימה כבירה כמו זו, אבל הוא ידע היטב שפשוט היה להם מחסור בכח אדם.

חמישים שנה! חמישים שנה שהוא מבזבז את זמנו בסוכנות הארורה בלי לקבל קידום, במקום להגשים את חלומו- לשיר!

אולי הוא לא בדיוק הבצל הכי מטוגן במחבת, אבל הוא גם לא טיפש. לפחות לא מספיק כדי לעזוב ולנסות את מזלו בעולם האמיתי.

מכיוון שמבטו היה עסוק בקרקע, בנמלה שהלכה לצידו, הוא לא שם לב שהגיע לשער הפנימייה, ונתקע בו.

אישה מגודלת, שהוא העריך שגובהה עומד על 2 מטרים לפחות, הרימה אליו מבט זועף.

שמדריק שהזיע קלות תחת מבטה שהפך למאיים, הגיש לה אישור כניסה שנשלח אליו בדואר מבעוד מועד.

היא חטפה אותו מידיו וקראה בו בצימצום עיניים, וכעבור כמה שניות הנהנה ופתחה את השער, מסמנת לו לעבור.

"תודה," הוא מילמל והחיש את צעדיו לאחר שהעיף מבט חטוף בשעונו והבין שהוא מאחר.

***

צמרמורת חלפה בגבו של שמדריק כאשר דפק על דלת העץ אכולת העש.

השלט ששייך את החדר ככל הנראה למנהל היה על סף נפילה, והוא לא הבין מדוע המקום כה מוזנח.

הדברים שכזר מהמקום הזה, מבית הספר הזה, היו טובים מכדי להיות אמיתיים, ועכשיו הוא גילה שהם אכן כאלו.

האם זאת הסיבה שה-M.K.I שלחו אותו לפה?

כן, זה חייב להיות ההסבר. נתנו לו עבודה של זוטר ושלחו אותו לעזאזל.

הוא הביט בשעונו בקוצר רוח. כבר עברה דקה, ושום תשובה לא נשמעה.

אנחה בקעה מפיו, והוא פתח את הדלת.

"בושה וחרפה," מילמל לעצמו. הוא אף פעם לא אהב להרום את קולו. "שאני, אדם מכובד, אצטרך לחכו," נדם קולו והוא נרתע לאחור, ידו עולה במהירות אל אפו כדי לסתום אותו מהריח. "מה...."

המשרד היה נטוש. נטוש חיים כלומר. על הרצפות האפורות נחו חמישה שלדים של בני אנוש.

ארבעה מהם היו של ילדים, לפי הגודל, ואחד של אדם מבוגר, או ילד מאוד מאוד גדול.

לאחד משלדי הילדים הייתה רגל חסרה, ולאחר יד.

שמדריק בלע את רוקו במאמץ, וחש חומציות בגרונו, יודע שבקרוב הוא עומד להקיא, מפני שהשלדים לא היו הדבר שהכי שזיעזע אותו בחדר.

כשני מטרים ממנו, נחה על אחת הרצפות, יד. כרותה. היא הייתה שמנמנה, ולבנה כמו גיר, למעט מריחות הדם שהכתימו אותה.

הוא ידע שהוא צריך לרוץ, לברוח, היד נראתה כאילו עד לפני לא יותר משעה עדיין הייתה מחוברת לגוף בשר ודם, מה שיתכן שאומר שמי שהחליט להורידה עדיין מסתובב פה.

הוא הספיק רק להבחין בצל של מה שנראה כמו נבוט לפי שהוא נחת על ראשו.

		הפרק הבא