אחרי הבלאגן העל מימדי *פיקצר*

אז כמו שאתם יודעים, יום אחרי הפרידה של הדמויות מבלאגן על מימדי בהוגוורטס ומבלאגן על מימדי במקום אחר הדמויות ייפגשו שוב. אבל מה יקרה בין לבין? את זה תגלו בפיקצר שפה לפניכם.

נקודת מבט של הארי

כולם נעלמו למימדים שלהם, ואני ידעתי שאני אפגוש אותם שוב מחר אחרי הלימודים. אבל בנתיים, אני צריך להגיע ללימודים בכלל! איך אני אעשה ת זה? אני כבר עייף, ואין לי כוח לעשות 'ויסעו...ויחנו' ואז להתעתק מלא. אני מניח שגם לרון והרמיוני אין כוח, אז איך נחזור להוגוורטס?

"אתם רוצים לחזור להוגוורטס, בית הספר שלכם, נכון?" שאל אברהם, מחזיק במטה שלו חזק. "תעמדו אחד ליד השני, אני אטפל בזה."

"אברהם," אמר שלמה. "גם אנחנו רוצים ללכת לשם, לפחות ליום אחד. לפחות אני רוצה... גם אתם?" הוא שאל את חבריו, והם הינהנו.

"בסדר גמור." אמר אברהם. "אז תעמדו במקום ואל תזוזו יותר מדי." הוא נופף במטה שלו בצורת מעגל, ומעגל גדול של אש וניצוצות אדומים הקיף אותנו. הוא דפק עם המטה על הרצפה, ומתחתית המטה יצאו ניצוצות אדומים זהים לאלה שיצאו מהמעגל שהקיף אותנו, ואנחנו נעלמנו משם עם המעגל.

כמה שניות הרגשתי מרחף באוויר, וכל מה שסביבי היה נראה כמו המעגל, ואז נפלתי, באיטיות, עם המעגל, מהתקרה של האולם הגדול בהוגוורטס.

"וואו, מה זה היה?" שאל בהתפעלות אחד מתלמידי בית הפלפאף. "איך שפשוט נפלתם מהתקרה עם מעגל אש, ולא קרה לכם כלום מהנפילה!"

כל האולם התמלא ליחשושים וצעקות, וכל כך הרבה רעש שלא הצלחתי להסביר מה קרה באמת. היה שלחתי מבט מיואש אל שלמה שעמד לידי, והוא הנהן.

"שקט!" קרא שלמה והרים את ידיו. מתוך הגלימה שלו פרץ אור כחול שהגיע אל כל היושבים באולם, וכולם השתתקו. כאילו הוא עשה לחש סופר סילנציו.

"תודה, שלמה." אמרתי. "רציתם שנסביר לכם מה קרה? אז למה אתם כל כך מרעישים? אה, שלמה, נראה י שאפשר לשחרר אותם מהנס הזה. הם הבינו."

"אתם יכולים לדבר." אמר צביאל ואור סגול פרץ ממנו. "אבל אל תעשו את זה, כן?" הוא אמר כשהליחשושים חזרו.

"את ההסבר המלא לא תקבלו עכשיו, כי זה ארוך מדי." אמר רון. "אבל אנחנו גאים להכריז שהאנשים האלה שכאן איתנו הם הקוסמים של ארץ ישראל, הארץ שאף אחד לא ידע על קוסם שחי בארץ הזו! בנוסף אליהם גם פגשנו עוד מספר אנשים, את חלקם הכרתם כי הם למדו פה ביומיים הראשונים."

"סידרנו את הבלאגן, דמבלדור." אמרה הרמיוני אל דמבלדור. "וגם פגשנו מישהו ממש דומה לך, בארץ ישראל. קוראים לו אברהם, והוא הביא אותנו לפה."

"אני מכיר אותו," אמר דמבלדור. "הוא זה שנתן לי את המגילה של המרכיבים בימים עברו. הוא תמיד היה הכי חזק, לא מפתיע אותי שהוא עשה את הקסם המסובך והלא מובן שבעזרתו הגעתם לכאן. אז גיליתם את קיומם של בני הנביאים, יופי, עכשיו אפשר להמשיך לאכול. תספרו לי אחר כך איך שרפתם סוהרסן, וכל זה."

"הם שרפו סוהרסן." שמעתי מישהו אומר לחבר שלידו. "שמעתי שזה הדבר הכי מסובך בעולם, עד כדי כך שמרלין לא יכל לעשות את זה."

"למעשה שרפנו שני סוהרסנים." אמר דוד למי שאמר את זה. "את וגם הבסנו דרקון ענק, עברנו מפלצות ים איומות, הבסנו יצור קשום קסם לא פוגע בו ואם פוצעים אותו הוא מתרפא ורק מתחזק עוד יותר... רוצה לשמוע עוד?" הוא שאל את הילד, שהעיניים שלו כבר כמעט יצאו מחוריהן.

"כן! בטח!" אמר הילד. "אבל אל תגלו לאחרים, אני רוצה להיות זה שמספר."

"אם אתה רוצה..." אמר שביט. "אני לא ארחיב יותר מדי, אבל נלחמנו בשומר גבול שיורה חומצה והוא בכלל היה חיית טרף, נלחמנו בחור על מימדי, עברנו מחסומים לאין ספור, הלכנו למקומות כל כך מסוכנים שלהיות שם זו התאבדות לחלוטין, נכנסנו לבנק קסום נגד פריצות..."

"והפכנו אדמה לאלפי מיליוני ג'וקים!" אמר רון. "ולקחנו לבה מהרי געש, ועוד הרבה דברים. אתה יכול לספר לכולם, אנחנו לא נספר."

"טוב, בואו אל המעונות." אמרתי. "אנחנו לא רוצים להיות פה כשכולם מסיימים את הארוחה, כולם יתנפלו עלינו ברצון שנגיד להם מה היה שם."

"צודק," אמר שלמה. עלינו למעלה והלכנו לישון, מותשים מכל מה שהיה לנו היום, והמחשבה האחרונה שהייתה לי לפני שנרדמתי, היא מה יגידו שעשינו...

"בוקר טוב!" נשמע קול עליז מוכר, ושביט הרים אותי מהמיטה והניח אותי על הרצפה. "נשארת עם הבגדים מאתמול, אז לא הרגשתי רע לעשות את זה."

ירדנו למטה, אל הארוחה, ולמטה חיכה לנו נוויל. "שמעתי שפוצצתם הר געש והפכתם חיית טרף שיורה חומצה לאלפי ג'וקים שהתאבדו במקומכם, ועוד מלא דברים."

"נכון שבכלל פוצצתם את כל האויבים שכם, ואת הר הגעש הפכתם לאלפי ג'וקים שהתאבדו?" שאל שיימוס שהיה לידו. "שמעתי שהפכתם את הים התיכון, אבל אני חושב שהגירסה היותר נכונה היא שייבשתם אותו בכלל כדי להרוג את מפלצת הים הענקית שהייתם צריכים להביס."

"אנחנו ממהרים." אמרה הרמיוני. "אנחנו אוכלים והולכים למימד אחר, אין לנו זמן." וכולנו הלכנו ביחד, משאירים את נוויל ושיימוס פעורי פה.

"שמעת? הם עוברים מימד!" שמעתי את שיימוס אומר לדין שבדיוק הגיע. דוד ציחקק בשקט.

אחר שסיימנו אמרתי להם די בקול (בשביל להגדיל את קלחת השמועות), "קדימה! עוברים למימד של פרסי!" וכולנו נעלמנו לשם, בעוד כל היושבים באולם בוהים בנו בהלם. ידעתי שכשנחזור כל תלמיד בהוגוורטס כבר יהיה משוכנע שנעלמנו בעמוד אש והבזקי ברקים.

נקודת מבט של פרסי

הגעתי חזרה אל המחנה, מקווה שאף אחד לא יתנגד לפגישה במימד שלי, והלכתי עם ליאו ואנבת' אל הביתנים.

"יופי! הגיע הזמן!" קרא ג'ייסון. "חיפשתי אתכם במחנה ואמרו לי שאתם באגם, אבל כמה שעות אתם שם? נו באמת! אז מה שזה היה חמש דקות!"

"אה, קרו כמה דברים." אמרתי. "סתם נעלמנו למימד אחר, לא משהו רציני, גמרנו על הנבל וחזרנו. יש בעיה כלשהי?"

"מה?" שאל ג'ייסון. "הבאת לי משהו משם? למה שאני אאמין לך? טוב, אתה לא משקר, לא בדרך כלל..."

"אממ..." אמרתי ומיששתי בכיסים, מחפש משהו. מצאתי שם את השרביט שלי, "הנה, זה." אמרתי. "זה ממש מתאים לי, לא?"

"נו באמת." הוא אמר. "ואני חיכיתי לך... מקל יפה? זה מה שהבאת?" והוא התעופף אל ביתן זאוס.

"אינסנדיו." לחשתי, ושילחתי להבה קטנה בג'ייסון. ג'ייסון הסתובב אל ליאו בזעם, ושלח לעברו כמה ברקים מפחידים.

היד שלי ליאו כבר הייתה בכיס, על השרביט, והוא אמר "פורטגו" בשקט. הברקים של ג'ייסון התנגשו בחומת המגן וחזרו לג'ייסון, וג'ייסון ברח מהם.

"חה!" קרא ליאו. "ראיתם איך עשיתי לו? אני חושב שאנ אחליף את הנשק המרכזי שלי." הוא אמר והתבונן בשרביט. פתאום אחד הפטישים שלו התעופף ובלע את השרביט.

"מסכן, השרביט שלך הלך." אמרה אנבת'. "אני לא חושבת שאני אחליף את הנשק שלי." היא החזיקה את הסכין והשרביט צמוד, ואז פתאום השרביט שלה נעלם בסכין.

"מגיע לך!" קרא ליאו. "את צחקת עליי, אז הגורלות צוחקות עלייך!" והוא ניפנף בפטישו בניצחון. הפטיש פלט אש שהקיפה אותו.

"נראה לי שהשרביטים נכנסו לתוך כלי הנשק שלכם." אמרתי, והצמדתי את אנקלוסמוס והשרביט. השרביט נבלע, ואני אמרתי "אגוומנטי!". גל של מים יצא מהחרב.

"מגניב!" קרא ליאו. "אינסנדיו!" האש שיצאה מהשרביט שלו הקיפה אותו, ואז הוא התחיל לעשות בה צורות. בסוף לאנבת' היה נמאס ובניפנוף סכין האש נכבתה.

"בואו, הולכים לכירון." היא אמרה. "אנחנו צריכים לדווח לו על המימדים המקבילים האלה." היא אמרה והלכה אל הבניין המרכזי.

"מה את אומרת." אמר כירון, אחרי שאנבת' סיפרה לו הכל. "אז עברתם מימד ואתם יכולים לעשות את זה שוב? נדיר בהחלט, לא ידוע לי על אף אחד כזה חוץ מאיתנו."

"מה זאת אומרת 'חוץ מאיתנו'?" שאל ליאו. "אתה גם יכול לעבור בין מימד למימד? מגניב לגמרי! איך אתה יכול לעשות את זה?"

"חקרתי קצת את העניין'" אמר כירון. "אבל הגעתי למסקנה שהאלים מספיק גאוותנים גם ככה, עדיף שלא נוסיף להם עוד כוחות לא רגילים."

"צודק," אמרתי. "טוב, אני הולך לישון, יש לנו מחר תפוס את הדגל ומיד אחר כך פגישה של כל האנשים מהמימדים השונים."

-כעבור 10 שעות-

"פרסי, קום!" שמעתי את אנבת' צועקת עליי. "יש תפוס את הדגל, ולא הספקנו לכרות בריתות! יצא שכולם חוץ ממך, ממני ומליאו כרתו ברית נגדנו!"

"אל דאגה." אמרתי לה. "יש לנו יתרון, ואני יודע בדיוק איך לנצל אותו. חוץ מזה, ניקו לא כרת ברית עם אף אחד, אז אנחנו ניקח אותו."

בסדר, העיקר שתבוא כבר." היא אמרה, ויצאה מהביתן. התארגנתי ויצאתי, מחייך למחשבה על איך שנביס את הקבוצה השניה.

"ניקו!" קראתי ברגע שיצאתי. "בוא, יש משחק תפוס את הדגל. ונחש מה? כולם על פוסידון, האדס, אתנה והפייסטוס!"

"אז אנחנו נפסיד?" הוא שאל, ואז התגנב חיוך לזווית פיו. "אתה חושב על מה שאני חושב?" הוא שאל, ואני הנהנתי. מחכה לקבוצה השניה הפתעה רצינית.

-כעבור חצי שעה-

"אז התוכנית היא כזו." אמרתי, אחרי שאנבת' הסבירה שיש לי תוכנית. לקח זמן עד שהבינו את זה. "ביתן אתנה מאגפים מצד ימין, הפייסטוס מצד שמאל, וכל ראשי הביתנים הולכים באמצע ועושים את רעש המקסימום. יש לנו תוכנית איך לעשות את זה."

"בסדר." אמרו כולם, והתמקמו במקומות הנכונים. לפני רבע שעה הסרבתי לניקו שיצמיד את הרב לשרביט, וככה יצא שכל מי שבאמצע הוא עם שרביט.

"אז התוכנית שלנו היא ככה..." הסברתי לאנבת', ליאו וניקו את התוכנית המלאה שלי. רגע לפני שנשמעה השריקה עשינו את כל קסמי המגננה על הדגל שלנו, ויצאנו.

נכנסנו אל היער, ופוצצנו כמה דברים בקסם. מובן שהרעש הרב משך אליו את כל חיילי האויב, ולכן מיד התפזרנו כדי לא להיות מטרה קלה.

ברגע שהם הגיעו הנחתנו עליהם את מגוון הקללות השונות שאמרתי מראש. הקטה היה שזה בילבל אותם לגמרי.

אני הוצאתי עליהם מתוך החרב להבות ענק, וליאו ירה פרצי מים. אנבת הוציאה שלדים מהקרקע, וניקו בכלל הביא מאות ינשופים תוקפניים. הבלאגן הזה בלבל אותם לגמרי.

"מה?" שאל אחד מהם. "החלפתם כוחות או משהו? מה הולך פה?" ואז נשמעו צעדי ריצה על כל פני היער, וכל ביתני אתנה והפייסטוס הופיעו בריצה תוך קריאה בקול.

רצנו ביחד אתם אל הנחל, ובן הפייסטוס שסחב את הדגל קפץ מעליו והרים אותו בניצחון. התקדמנו עד לדגל שלנו, וראינו שלושה בני ארס מנסים לעבור את החומת המגן שלנו.

"זה לא הוגן! הקטה עזרה להם!" קרא אחד החניכים. "אבל למה להם? בני הקטה היו איתנו, לא איתם!"

"לא מגלים סודות ניצחון." אמרו בני הפייסטוס, ובני אתנה הנהנו. הקטע המצחיק זה שהם לא יודעים את סוד הניצחון.

"טוב, יש לנו פגישה עם כמה אנשים." אמר ליאו. "ביי!" וארבעתנו הלכנו אל האגם, צוחקים על איך שנראו שלושת בני ארס כשהם התנפלו על האוויר ונפלו.

נקודת מבט של אריק

חזרתי עם בתאני אל המקום שבו ישבנו קודם. פתאום בתאני שלפה את השרביט מהכיס.

"אתה חושב שזה יעבוד כאן?" היא שאלה, ופתאום השרביט כאילו נפל לתוך היד שלה. רק ראו סימן קטן לכך שזה קרה על היד שלה.

הרמתי את השרביט שלי, תוהה מה יקרה, ובאמת זה קרה גם לי, אבל הרגשתי שהיד שלי קצת יותר חזקה.

"אקספקטו פטרונום." אמרתי, ומתוך היד שלי יצא דרקון זוהר יפה. זה היה ממש מגניב, כאילו היד שלי היא השרביט.

"מה עשית הרגע, אריק?" שאל ג'ק, שבדיוק הגיע. הוא הסתכל על הדרקון הכסוף ביראה.

"התאמנתי על כוחותיי החדשים," אמרתי. "כל אחד שיש לו מספיק אמצעים יכול, זה לא מסובך."

"כן, אני מאמין לך." אמר אוסקר שעמד לידו. "היד של ושל בתאני עכשיו נחשבים בעיני הכישרון שלי לחפץ שווה מאד, וכדאי שאני אגלה למה."

"זה נחמד,להיות הכי חזק בעולם." אמרתי. "אחר כך גם יהיה לי את השרביט של המלך, ואז אני אהיה באמת הכי חזק. טוב, צריך להתכונן לפגישה מחר, לילה טוב!"

-כעבור 9 וחצי שעות-

"אריק, בוקר טוב." שמעתי את בתאני לידי. "קדימה, אתה בא? ארוחת בוקר, והולכים למימד של אנבת' ופרסי וליאו וניקו."

"חשבת קום כל על אנבת', הא?" שאלתי. "מתאים לך..."

-אחרי הארוחה-

"בואי," אמרתי. "יש לנו פגישה, כדאי שנגיע לשם!" וכך נעלמנו לנו אל המימד של האלים.

נקודת מבט של איידן

חזרנו אל הפתח של החדר שלנו, שממנו נעלמנו אל כל ההרפתקה הזאת, ושנינו הלכנו מייד לישון.

בבוקר התעוררתי לפני ליאו, אז החלטתי לעשות לו השכמה רצינית. לקחתי את השרביט, ופתאום הו נעלםאל אורך הזרוע שלי. נשארו עדיין הסימנים ש העיטורים שעליו.

בהתחלה נבהלתי, כי חשבתי הלך לי על השרביט, אבל אז החלטתי לנסות משהו. "אגוומנטי" אמרתי, ומתוך היד שלי פרצו מים. כיוונתי את היד אל הלחי ואמרתי "סונורוס".

"ליאו!" צעקתי, אבל בגלל הלחש מגביר הקול כנראה כל הטלסקול שמע אותי, ואולי אפילו כל הטלקאסל. ליאו קפץ ממקומו בפחד.

"מה אתה חושב שאתה עושה?" הוא צעק עליי, ושלף את השרביט. לפני שהוא הספיק לעשות משהו השרביט נבלע לו ביד. "מה?" הוא שאל, מבולבל.

"סליחה, לא התכוונתי לעשות את זה כזה חזק." אמרתי אחרי שהסרתי את הכישוף. "עכשיו היד שלנו היא במקום שרביט, אנחנו הסייסניקים הכי חזקים בעולם!"

"מגניב!" קרא ליאו. "אנחנו יכולים לעשות אימפריוס על החיות במקום להיכנס להם לראש בטלפתיה, ואפשר להרחיף חפצים בקלות רבה יותר!"

"וואו, אנחנו גאונים." אמרתי. "קדימה, ארוחת בוקר והולכים למפגש הזה." אמרתי, והלכתי לאכול. אחרי ששנינו סיימנו, נעלמנו לנו אל המימד של פרסי.

נקודת מבט של סרינה

חזרתי אל הנקודה שבה ניסיתי להפוך לפנתרה יותר מהר, ובעצם אם חושבים על זה אני עושה את זה עכשיו בשניה אחת. מגניב.

שלפתי את השרביט, חושבת על מה שאפשר לעשות בו, ופתאום הוא נבלע אל תוך היד שלי. בהתחלה נבהלתי, ואז החלטתי לעשות משהו.

"אקספקטו פטרונום." אמרתי, ומתוך היד שלי יצאה פנתרה. היא הסתובבה סביבי והשתוללה, ואז פתאום בריאן הגיע.

"מה זה?" הוא שאל. "פנתרה מכסף? זה לא משהו כל כך רגיל, אולי זה של המכשף הזה ש-"

"לא, זה בסדר." אמרתי. "זה שלי. הנה, תראה. אקספקטו פטרונום." את הסוף ממש לחשתי, ומתוך היד שלי יצאה פנתרה כסופה נוספת. בריאן מחא כפיים.

"מה, אז עכשיו גם את מכשפה?" הוא שאל, ואני הנהנתי. הוא צחק עוד, כמבהיר שבשבילו כל זה זו בדיחה אחת גדולה, וחזר אל אחוזת בלטימור.

חשבתי על מה שהוא אמר, שאני מכשפה, ופתאום הבנתי. אני היצור הכי חזק בכל המימד! טוב, בנימה נחמדה זו הלכתי לישון.

-אחרי הלילה-

בוקר טוב עולם! זה נורא מוזר לישון בלילה, אבל בסדר. נעלמתי אל המימד של פרסי, מקווה שזה היה שווה את זה.

נקודת מבט של ג'ינקס

כמו שאתם יודעים, התעתקתי אל הבית של סיימון בקול פקיקה, וזה כמובן משך את תשומת ליבו. הוא לא ראה אותי כשהגעתי, אבל הוא שמע אותי והלך אלי.

רגע לפני שוא הגיע השרביט נעלם לתוך היד שלי. אוף, אז אני כבר לא יותר חזק מכולם בהרש גדול אלא רק בהפרש קטן? אוף. מהיד של יצאו ניצוצות.

רגע, ניצוצות? זה סימן שהשרביט עדיין עובד בתוך היד שלי! מגניב עוד יותר!

"ג'ינקס, איפה היית?" שאל סיימון שבדיוק הגיע. הרשות שלו היו קצת כתומות, אז הבנתי שהוא קצת כועס. "כבר התחלתי לדאוג!"

"הלכתי להתאמן בכישוף זימון," אמרתי. "אבל בסוף גיליתי מאגר חדש של כוח. הנה, תראה. אקספקטו פטרונום. אינסנדיו. אגוומנטי. אוונסקו."

וכך, על פי הסדר, התרחשו האירועים: מתוך היד שלי יצא עץ משתולל נייד כסוף, ואז אש, ואז מים שכיבו את האש, ואז המים נעלמו.

"אז כדאי שתתאמן על זה." אמר סיימון, אבל אני ראיתי קצת קנאה והערצה ברגשות שלו. "לילה טוב לך!"

-אחרי לילה שלם!-

"בוקר, ג'ינקס." אמר סיימון. "מישהו מקרחת יער בטרווד ביקש קצת עזרה בתיקון של בית שנהרס בסערה שהתרחשה הלילה. הבית הרוס עד היסוד, אז אתה יכול לחזור גם מחר מצידי."

"בסדר." אמרתי, והתעתקתי אל קרחת היער בטרווד. יכולתי לדמיין את המבט המופתע שעל פניו של סיימון, כשנעלמתי ככה בקול פקיקה.

הופעתי בדיוק ליד הבית ההרוס, שכל אנשי בטרווד הסתכלו עליו. משמע, כולם ראו אותי מופיע כאילו כלום מתוך האוויר בקול פקיקה.

"הו, מכשף דגול." אמר אחד מהם, כנראה בעל הבית. "התוכל לתקן את ביתי ההרוס, או לפחות לעזור בבניתו מחדש? אם יש לך משהו אחר אני כמובן-"

"זה בסדר, באתי בשביל זה." אמרתי. "תתרחקו קצת, כי זה יכול לפגוע במי שיהיה יותר מדי קרוב." מייד כשסיימתי לדבר כולם התרחקו בפחד, צופים בי.

"רפארו." לחשתי, וחלק גדול של האבנים חזרו למקום הנכון. "רפארו, רפארו, רפארו..." המשכתי ללחוש, עד שכל הבית נהיה מתוקן.

"הו קוסם רב עוצה ודגול!" קרא האיש ההוא. "תודה רבה לך! האם תרצה שאתן לך תשורה על עבודתך הנפלאה?"

"אני לא לוקח כלום על עזרה." אמרתי. "ואני רואה שגם הבתים שבצדדים קצת הרוסים, אני אתקן גם אותם!" אמרתי ותיקנתי באותה דרך.

"הו, תודה לך." אמרו עוד שני אנשים. "אתה כל כך רב חסד, תודה על כל מה שעשית. לכבוד יהיה לנו לארח אותך אצלנו!"

"תודה על ההזמנה, אבל יש לי פגישה חשובה במקום אחר." אמרתי, ונעלמתי אל המימד של פרסי. ידעתי שגם עוד אלפי שנים יהיו עליי אגדות, וכל ארוולד ידעו על מה שעשיתי בעוד בערך חצי שעה. אה, הם יחשבו שעשיתי את זה תוך שניה, ושנעלמתי בהבזק של כוח עצום. טוב, נחמד.

נקודת מבט של תום

טוב, אז הופענו בחזרה בבית של איריס. בהתחלה הרגשתי קצת מאוכזב מזה שנגמר כל הכיף, אבל אז הרגשתי משהו בכיס.

הוצאתי את השרביט שמצאתי באזקבאן והרגיש הכי מתאים לי, וכך גם כל השאר, ואז פתאום השרביטים נעלמו לתוך הידיים שלנו. נשארו רק עיטורים.

"יש מצב ש...?" שאל יויו, מסתכל על היד שלו, ואז בהחלטה של רגע הוא אמר "הבא אלי את הפופקורן!" והפופקורן עף אליו. הוא חייך אלינו.

"טוב, אנחנו צריכים ללכת לבתים שלנו." אמרתי. "אז ניפגש מחר במימד של ניקו ופרסי?" שאלתי, וכולם הנהנו. השתמשתי בנס "ויסעו...ויחנו" לבית שלי והלכתי לישון.

בבוקר התעוררתי, התארגנתי, לקחתי דברים שנראו לי נחוצים (הקמיע), ונעלמתי למימד עם האלים. הולך להיות ממש כיף מהיום והלאה.

נקודת מבט של סופי

הגעתי עם פיץ ודקס אל הערים האבודות בחזרה, אל איפה שלימדתי אותם אנגלית. מעכשיו לא נצטרך את זה, אפשר לעשות ניסים!

הוצאתי את השרביט, חושבת מה עוד אפשר לעשות, וכך גם דקס, ופתאום השרביטים נעלמו אל תוך הידיים שלנו!

"מזל שנעלמתי לפני שהשגתי מקל כזה." הוא אמר. "לא הייתי רוצה מקל בתוך היד!"

"אוף, אתה כל כך מעצבן." אמרתי, והפנתי את הגב אליו, ואז אמרתי בעברית כדי שהוא לא יבין "הלוואי שהיית סותם את הפה." ומתוך היד שלי ייצא אור כחול אל פיץ.

פיץ ניסה לפתוח את הפה, אבל זה לא הצליח לו. הוא ניסה שוב ושוב ונכשל. "אתה רואה?" קרא דקס בניצחון. "השרביטים האלה כן עובדים!"

"ממממממ! ממממ!" אמר פיץ עם פה סגור, אז אמרתי. "אתה יכול לפתוח את הפה."

"אהההההההההה!" נפלטה אנחת ההקלה מפיו של פיץ. "כבר חשבתי שאני לא אוכל לפתוח את הפה לעולם!"

"וחבל שלא ככה," אמר דקס. "אם זה היה קורה העולם היה הרה יותר טוב."

"אתה תשתוק אתה." אמר פיץ. "טוב, אני צריך ללכת הביתה. להתראות!" הוא אמר והלך לו.

"אנחנו יכולים להתעתק." אמר דקס. "זה לא מסוכן בכלל, אם הבתי נכון!" הוא אמר ונעלם בקול פקיקה. גם אני התעתקתי הביתה.

"סופי!" קראה אדליין. "כבר חשבתי שתגיעי באיחור לארוחת ערב! אבל מה זה היה? למה הגעת עם קול של פקיקה?"

"כי יש לי עוד כוח," אמרתי. "אני יכולה לעשות דברים כאלה: שולחן, תרקוד. לך אל המטבח, תביא את האוכל, ותחזור להיות נורמלי." את כל מה שאחרי הנקודותיים אמרתי בעברית, והשולחן ציית כמובן. אדליין הסתכלה עליו בפה פעור, ואז עליי, ואז עליו שוב כשהוא חזר.

"וואו." היא אמרה. "זה היה מדהים. טוב, את יכולה להתחיל לאכול, יש כאן כבר את ארוחת הערב!"

"איפה ג-" התחלתי לשאול, ואדליין ענתה כבר "הוא בעבודה מאד חשובה, הוא יחזור רק בעוד יומיים בערך. נו, בואי כבר לאכול!"

-אחרי ארוחת ערב + לילה-

קמתי, התארגנתי, אמרתי שלום לאדליין, ונעלמתי אל המימד של ניקו. אה, גם של הפרסי ההוא. מעניין מה יהיה...

נקודת מבט של ג'ק

הופעתי איפה שהייתי, שזה אומר ליד ההפטיקקלוס, וראיתי מולי את אלי.

"ג'ק?" היא שאלה. "אבל אתה נפלת לתוך חור שחור מוזר, ופתאום אחרי שתי שניות הופעת!" והיא חיבקה אותי, מעיפה את התיק עם הלוקולי הצידה.

הלוקולי עפו מתוך התיק, אחד נכנס לתוכי ואחד לתוך אלי. כאילו סתם כדי לנצל את ההזדמנות, השרביט שלקחתי באזקבאן נכנס לי ליד.

"מה זה?" שאלה אלי. "זה היה נראה כאילו אלה שני לוקולי... אבל הם נכנסו לתוכנו, אז זה לא יכול להיות!" ופתאום היא התחילה להתעופף. היא נחתה חזרה במבט מבוהל.

"נראה לי שלוקולי התעופה נכנס בתוכך." אמרתי. "אז זה אומר שלוקולי השפות בתוכי!טוב, גם השרביט. אני חייב לנסות. תעיף אותי!" את הפקודה בסוף אמרתי בעברית בעזרת לוקולי השפות, והתחלתי להתעופף לשמיים. אלי עפה אלי והסתכלה עלי במבט שואל.

"אל דאגה, אני אסביר..." אמרתי, וסיפרתי לה את מה שקרה. אחר כך הלכנו לישון, כל אחד במקומו, ובבוקר הלכתי להיפרד ממנה כי היא הולכת מאטלנטיס. אחרי פרידה די ארוכה נפרדנו באמת, ואז נעלמתי למימד של ניקו ומגנס ופרסי וכולי. לא, אין מישהו שקוראים לו כולי. אתם הבנתם, ואתם לא תעבדו עליי!

נקודת מבט של ג'ושוע

הופעתי באוויר, איפה שהייתי קודם, מול צלמי הפפראצי, אבל עכשיו הם צילמו את עצמם ברוב חשיבות עצמית.

"ברגע זה היינו עדים להיעלמותו של הגיבור האלמוני בתוך חור שחור משונה," אמר אחד מהם. "ככל הנראה מדובר בהתנקשות מצד אויביו, אך היה נראה כי הוא נכנס לשם בכוונה. נעדכן אתכם בהמשך כשיתווספו עוד חוות דעת מכל האנשים בכל העולם."

"הי, אני פה," אמרתי. "לא נעלמתי, שום התנקשות, וכן, אני נכנסתי לשם בכוונה. נכנסתי ויצאתי, אבל הייתי במימד אחר והבסתי עם האנשים שם את הנבל הראשי. טוב לכם?"

"כרגע היינו עדים להצלה נוספת של העולם!" התלהב הצלם השני. "ככל הנראה הזמן שם זז במהירות אחרת לחלוטין, או שגיבורנו הצליח לעשות זאת בשתי שניות."

"טוב, אני התייאשתי," אמרתי ועפתי משם במהירות. הם כמובן רדפו אחריי, אבל הייתה לי תוכנית. כשהם הגיעו למהירות המקסימום, נעלמתי חזרה למימד של הקוסמים ואז חזרתי חזרה. התוצאה הייתה שהם כבר עברו את המיקום שלי בחמישים מטר בערך, ואני יכולתי לחזור הביתה לחיים טובים ולשלום.

חזרתי הביתה, ופגשתי את ההורים שלי: שני נבלי העל הידוועים ביותר. לשמצה. הם קיבלו את פניי בסבר פנים יפות, כמו תמיד, ואז התחילו לשאול שאלות.

"ראינו במקרה שהבסת נבל על כלשהו ופוצצת אותו." אמר אבא שלי. "לא כל כך התעמקנו בכתבה, אבל היה נראה שיש לו כוחות מאד משונים. מי זה היה ומה הוא עשה?"

"אני חושב שאם תסתכלו על הכתבה יותר תבינו." אמרתי להם, והדלקתי את הטלוויזיה. בדיוק הייתה כתבה על העניין ההוא.

"הנה הצילום של הקרב הקשה שהתרחש היום." אמר מגיש החדשות. "התכוננו לקרב סוער, אך לא יראו יותר מדי פרטים מפני שהוא התרחש גבוה באוויר."

"אני לא רואה כמעט כלום," אמרה אמא שלי. "כל מה שרואים זה מישהו אחד מרביץ למישהו אחר ומחטיף לו והוא לא זז ולא קורה לו כלום..."

"ברגע זה הקרב הקשה נגמר בידיו של הגיבור האלמוני שפוצץ את יריבו לרסיסים, וכל מה שנשאר ממנו הוא גוש שיער." אמר אחד הכתבים כשגוש השיער נפל מטה אחרי שהוא התפוצץ.

"אני מזהה את השיער הזה, נראה לי..." אמרה אמא שלי. "אבל לא נראה לי שזה זה, הרי הוא עמוק עמוק בתוך המחסן, לא אמור להיות בשימוש!"

 "מי אתה חושב שהיה הנבל הזה, ומה הכוח שלו?" שאל הכתב השני. "אני לא מזהה את השיער, ובטח מעניין את הצופים בבית לדעת מי זה."

"אני גם לא מזהה, אבל נראה לי שהבנתי מה היה הכוח שלו," אמר הכתב הראשון. "הוא ידע להפוך לקשה וכואב, הרי ראינו את הגיבור האלמוני מכניס לו כמה וכמה מכות חזקות והוא לא התפתל אפילו! נבל על מסוכן ביותר, שנהרג על ידי הגיבור האלמוני.  הגיבור האלמוני! רד אלינו וספר מה קרה!"

"זה היה פרדוסנוטוס האיום." ראיתי את עצמי אומר לכתב אחרי שירדתי. אבא ואמא שלי התחילו לצחוק צחוק פרוע.

"זה רציני?" שאל אבא שלי. "אתה פוצצת את פרדוסנוטוס האיום, הפסל שאמא שלך הכינה להגעלת אנשים, וכולם משוכנעים שהרגת נבל על איום?"

"חוץ מהכוח שכבר הזכרתם שהיה לו, להיות קשה כאבן," אמר האני שהטלוויזיה וקטע את אבא שלי. "הוא גם יכל לגרום לך לזעזוע וצמרמורת קשה במבט."

"אה! לא ציינת מבט של מי!" קראה אמא שלי בהתלהבות. "אתה גדול, באמת, עשית לי את היום. באמת היה חסר לי קצת הומור בזמן האחרון..."

"ובכן, כמו שאנו רואים, ככל הנראה הוא מסביר את גל ההתקפות שהיה בזמן האחרון." אמר הכתב. "וכעת שהגיבור האלמוני פוצץ את הנבל הנאלח, ככל הנראה נוכל לישון בשקט. תודה לך."

"אוי, אוי, אני הולך למות מצחוק!" קרא אבא שי מהרצפה, והמשיך לצחוק. "זה לא יאמן, כמה שאנשים פשוט לא שמשים לב שזה היה פסל מטופש..."

"אין ספק, זה בהחלט היה הקרב הכי קל שהיה לי," אמרתי. "כשעשיתי את זה עליתי גבוה למעלה, כדי שלא יזהו אותי, אבל בסופו של דבר הם החליטו שאימון פשוט היה קרב קשה ומסובך נגד נבל על... אז זרמתי איתם, כי למה לא? טוב, אני הולך לישון."

"לילה טוב, חמודי." אמרו דוקטור דרד ואשת הצמחים, זוג נבלי העל המפחידים ביותר בעולם, שה במקרה גם ההורים שלי. "חלומות מתוקים."

-כעבור לילה-

אוי ואבוי, אני מאחר לפגישה עם כולם אצל פרסי! התארגנתי מהר ונעלמתי לשם. מעניין מה נעשה שם...

אני לא יודע מה לעשות, אם להמשיך את המשך הפאנפיק או לעשות הפסקה ולכתוב פאנפיק אחר בן 40 פרקים לערך. אתם יכולים להגיב? בבקשה?