הנערה ההיא

היא לא הייתה מתיפייפת יותר מידי, לא משקיעה יותר מידי באיפורה או מתפנקת יותר מידי. היא לא הייתה פזיזה יותר מידי, לא מקבלת החלטות במהירות ולא שופטת אנשים יותר מידי.

היא פשוט הייתה ג'יני, הכי טוב כמו שג'יני יכולה להיות.

"סלחי לי," אמר הארי לאישה השמנמנה.

"שלום, חמוד," היא ענתה. "פעם ראשונה שלך בהוגוורטס? גם רון חדש שם."

היא הצביעה על האחרון והצעיר שבבניה. הוא היה גבוה, רזה וגמלוני, עם נמשים, כפות ידיים וכפות רגליים גדולות ואף ארוך.

"כל מה שצריך הוא ללכת ישר לתוך המחסום שבין הרציפים תשע ועשר. אל תהסס ואל תפחד, כי אחרת תתנגש בו. זה מאוד חשוב. לך, לך עכשו, לפני רון."

לפני שעבר, הוא ראה אותה. ילדה קטנה שרצתה מאוד ללכת להוגוורטס, ילדה קטנה שרטנה בפני אמה, ילדה קטנה עם שיער ג'ינג'י בוער.

"זוכרים את הילד עם השיער השחור שעמד לידנו בתחנה? יודעת מי זה?"

"מי?"

"הארי פוטר!"

הארי שמע את קולה של הילדה הקטנה. "אוי, אמא, מותר לי לעלות על הרכבת כדי לראות אותו, אמא, בבקשה..."

"הנה הוא, אמא, הנה הוא בא, תראי!" אמרה ג'יני וויזלי. "הארי פוטר! תסתכלי, אמא! אני רואה –" ובזאת ראה אותה בפעם האחרונה בשנתו הראשונה בהוגוורטס.

"ג'יני!" מילמל הארי, רץ לעברה וירד על ברכיו. "ג'יני! אל תמותי! בבקשה אל תמותי!" הוא תפס בכתפיה והפך אותה על גבה. פניה היו לבנים כשיש, אולם עיניה היו עצומות.

"היא לא תתעורר." אמר קול עדין.

היא תתעורר ועוד איך.

"הארי- אוי, הארי- ניסיתי להגיד לך- בארוחת הב- בוקר, אבל ל- לא הצלחתי להגיד את זה ליד פרסי. זאת הייתי אני, הארי- אבל אני- אני נ- נשבעת שזה לא היה ב- בכוונה- ר- רידל הכריח אותי, הוא ל- לקח אותי לשם- ואיך- איך הרגת את ה- הדבר הזה? א- איפה רידל? הד- דבר האחרון שאני ז- זוכרת זה איך הוא יצא מתוך היומן ו –"

"זה בסדר," אמר הארי, הרים את היומן והראה לג'יני את החור שהותיר אחריו הניב. "רידל גמור. תראי! גם הוא וגם הבסיליסק. קדימה, ג'יני, בואי נצא מכאן –"

"יסלקו אותי מבית הספר!" התייפחה ג'יני בזמן שהארי ניסה לעזור לה לקום על רגליה. "רציתי ללמוד בהוגוורטס מאז שב-ביל התחיל, ועכ-עכשו אני אצטרך לעזוב ו- מ- מה יגידו אמא ואבא?"

"אל תדבר שטויות, רון," אמר אדון וויזלי, "שום קוסם בן שלוש עשרה לא יתפוס את בלק. אני מתערב שמי שילכדו אותו יהיו בסוף השומרים של אזקבאן, ותזכרו שאמרתי את זה."

באותו רגע נכנסה לפונדק גברת וויזלי, עמוסה בשקיות, ובעקבותיה ג'יני.

ג'יני, שמאז ומעולם תמיד הייתה קצת מאוהבת בהארי, נראתה עוד יותר נבוכה מן הרגיל כשראתה אותו הפעם, אולי כיוון שבשנה הקודמת בהוגוורטס הוא הציל את חייה. היא הסמיקה נורא, ואמרה שלום מבלי להסתכל עליו.

היא אחותו של רון.

-אבל היא זרקה את דין!

אבל היא עדיין אחותו של רון.

-אני החבר הכי טוב שלו!

זה עוד יותר גרוע.

-אם אני אדבר איתו קודם-

הוא ירביץ לך.

-ומה אם לא איכפת לי?

הוא החבר הכי טוב שלך!

-אוף, תפסיק עם זה.

"קוויד אגיס?" הוא אמר בהיסוס את הסיסמא לאישה השמנה. אי אפשר היה לקרוא כלום מהבעת פניה כאשר ענתה לו, "תכף תראה."

היא זזה וחשפה את החור.

שאגת שמחה עלתה מהחדר שמאחוריה. הארי הביט בתדהמה, וכל מי שראה אותו התחיל לצעוק; כמה זוגות ידיים משכו אותו פנימה.

"ניצחנו!" צעק רון, שדילג בגיל ונופף בגביע הקווידיץ' לעבר הארי. "ניצחנו! ארבע מאוד חמישים, מאה ארבעים! ניצחנו!"

הארי הביט סביבו; הינה ג'יני רצה לקראתו; על פניה הייתה הבעה נחושה, סוערת, והיא נפלה על צווארו. ובלי לחשוב, בלי לתכנן, בלי לדאוג בכלל שלפחות חמישים אנשים מסתכלים, הארי נישק אותה.

בחדר נפלה דממה. כמה אנשים שרקו בהתפעלות, וגל של צחקוקים עבר על כולם. הארי הביט מעל לראשה של ג'יני וראה את דין תומאס מחזיק בידו כוס מנופצת. גם רומילדיה ויין נראתה כאילו היא משתוקקת לזרוק משהו. הרמיוני חייכה מאוזן לאוזן, אבל העיניים של הארי חיפשו את רון. לבסוף הוא מצא אותו, עוד מחזיק בגביע, ועל פניו הבעה מתאימה למישהו שהיכו על ראשו בנבוט. לחלקיק שנייה הם הביטו זה בזה, ואז החווה רון תעונה בראשו, שאותה פירש הארי בתור, "טוב- אם אתה חייב."

היצור השוכן בתוך הזה שלו שאג שאגת ניצחון, והארי חייך אל ג'יני. היה כל כך כיף להשתחרר.

ג'יני הביטה בפניו של הארי, נשמה עמוק ואמרה, "יום הולדת שבע עשרה שמח."

"אה... תודה."

היא הסתכלה ישר לתוך עיניו; הוא, לעומתה, התקשה להביט בעיניה; זה היה כמו להביט לתוך אלומת אור חזקה.

"נוף יפה." הוא גמגם והחווה לעבר חלונה. היא התעלמה מההערה. הוא לא האשים אותה.

"לא ידעתי מה לקנות לך." היא אמרה.

"את לא חייבת לקנות לי כלום." היא התעלמה גם מזה.

"לא ידעתי מה יהיה לך שימושי. לא רציתי מתנה גדולה מידי, כי אז לא היית יכול לקחת אותה איתך."

הוא הסתכן והציץ בה. לא היו לה דמעות בעיניים; זה היה אחד הדברים הנפלאים בג'יני: היא לא הייתה מן הבוכות. לפעמים הוא חשב שהחיים עם שישה אחים כנראה הקשיחו אותה.

היא התקרבה אליו עוד צעד.

"ואז חשבתי, אני רוצה שיהיה לך משהו שיזכיר אותי, אתה יודע, אם תפגוש איזו ויליה בזמן שתעשה את מה שלא תעשה שם."

"האמת, אני חושב שההזדמנות לצאת לדייט יהיו די נדירות שם בשטח."

"או, זאת נקודת האור שחיפשתי." היא לחשה- ופתאום היא נישקה אותו כפי שמעולם לא נישקה אותו, והארי נישק אותה בחזרה והעונג השכיח את הכל, חזק יותר מוויסקי אש; היא הייתה הדבר האמיתי היחיד בעולם כולו, ג'יני, והמגע שלה, יד אחת על גבה ואחת בשערה הארוך שריחו מתוק –

הדלת נפתחה והקפיצה בחבטה את שניהם.

"אז מי ברת המזל?" היא אמרה בשקט ועצמה את עיניה, כדי לבלוע את הדמעות. הארי הרכין את ראשו- לגלות לה את האמת? להגיד לה שהוא אוהב אותה? כן, ברור! אמר קול קטן בראשו.

"את." הוא חייך אליה חיוך קטן.

היא הצמידה את שפתייה לשלו, ונישקה אותו. הארי נישק אותה בחזרה. יד אחת על גבה והשנייה על השיער הרך שלה... אולי זה לא מה שתיכנן, אבל זה היה הרבה יותר טוב מזה; זה היה מושלם.

"האם אתה, הארי ג'יימס פוטר, לוקח את ג'ינברה מולי וויזלי לאישה?"

"כן." הוא אמר בביטחון.

"והאם את, ג'ינברה מולי וויזלי, לוקחת את הארי ג'יימס פוטר לבעל?"

"כן, ברור!" היא אמרה בעודה מתעופפת עם מחשבותיה. בעוד כמה דקות, שניות... הם יהיו נשואים.

"אתה ראשי לנשק את הכלה."

הנשיקה הגיעה במהירות של מטאטא מירוץ. היא הייתה מלאת תשוקה; הם כל כך התשתוקקו לזה. אחרי הטקס הארוך הזה- זה הגיע סוף סוף. כל הנוכחים באולם מחאו להם כפיים; גברת וויזלי התייפחה, רון והרמיוני עטו חיוך בגודל של ירח, ורק הדודה מיוראל התלוננה על המחשוף העמוק מידי של ג'יני.

זהו, הם נשואים- ושום דבר לא יכול לשנות את זה. הם יוכלו לחיות באושר ואולי בעושר, עד עצם היום הזה... כמו באגדות הילדים.

כשהיום, אני מביט בה, יורדת בקלילות למטבח לבשל עוד ארוחת בוקר, וכשהיא לוקחת עט נוצה וקלף, כדי לכתוב לאלבוס שבהוגוורטס, אני בטוח שלא טעיתי.