בעולם האחר ההוא

למען הסר הספק, ג'ניפר ניבן היא זו שכתבה את הספר המדהים הזה. אין לי שום כוונה להרוויח כל רווח כלכלי מכתיבת הפיקצר ומפרסומו.
זה יצא קצת מוזר, אבל קריאה נעימה. ^^

צפצוף מוכר בוקע מן המחשב וגורם לי לקום מההשתרעות הממושכת שלי על המיטה. אני משתדלת לא להעיף בטעות לרצפה את העותק של "הגלים" ששמרתי מאז שפינץ' עזב. 
הכיסא שליד השולחן משמיע קול חריקה צורם כשאני מתיישבת עליו, אבל אני מתעלמת ונכנסת ישירות לפייסבוק. 
אני מצפה לראות שקיבלתי הודעה מאמנדה או מברנדה, או אפילו מצ'רלי שרוצה לשאול אם כבר הצלחתי להשיג כמה בחורות שוות למסיבה שהוא מתכנן בסוף השבוע - אבל זה לא היה אחד מהם.  
אני מתרחקת לרגע מהמסך, ומנסה למצמץ על-מנת לוודא שעיניי לא מטעות אותי. אך גם לאחר חמישה מצמוצים חפוזים, וגם לאחר עשרה - עדיין נגלית מולי תמונתו של נער ששיערו שחור כמו הלילה, עורו בהיר כמו גרגרי החול, ועיניו... עיניו כחולות כמו החור הכחול. עיניו כחולות כמו הקירות הצבועים שפעם דיממו, והיום רק גורמים לי להרגיש כאילו אני תקועה בבית חולים ללא אחים או אחיות. ללא רופאים או רופאות. ללא אף אחד שיוכל לעזור. 
ללא אף אחד שיוכל לעזור לפינץ'. 
בידיים רועדות אני לוחצת על התמונה הקטנה שלו, ומגיעה לצ'אט שלנו.  
"אמרתי לך שאני נוטה להיעלם, להיעדר, אולטרה-ויולט מדהימארקי." המילים מרצדות מול העיניים שלי.  
אני מנסה למצוא את הכוח להשיב לו, אך אפילו לקפוץ ממגדל הפעמון הייתה משימה פשוטה יותר. לבסוף, בידיים רועדות שבצורה מגושמת למדי ניסו לשמור על איזון, אני כותבת, "אתה לא נעדר, אתה נמצא. אתה פשוט נמצא בעולם האחר ההוא." 
"זו לא ההגדרה של המילה 'היעדרות'?" אני משתדלת לא לצחוק, אך לא מצליחה לעצור את החיוך הקלוש שמתגנב אל פרצופי. 
"ההגדרה היא בעיני המתבונן," אני עונה בלי לחשוב פעמיים. 
"הייתי רוצה לנשק אותך," הוא כותב במהירות. 
"אתה יכול." לשם שינוי, אני באמת מאמינה בזה. אני מאמינה שאם הוא רק ימתח את ראשו עוד קצת, אם הוא רק ישבור את שיא אלוף העולם בעצירת הנשימה, אם הוא רק ישרוד עוד כמה דקות - נוכל לשוטט ביחד עוד קצת. אפילו רק לכמה דקות. רק לכמה שניות.  
"אני יודע, אבל זה לא תורי הפעם. זה תורך." אני מביטה באבן החלקה שמונחת בקצה שולחן העבודה שלי. אמנם הצבע דהה, אבל אני עדיין מסוגלת להבחין במילה אחת הכתובה בכתב מסודר מדי: תורך. 
"אתה עושה אותי מאושרת. אתה עושה אותי מיוחדת. אתה עושה אותי מקסימה." אני רוכנת קדימה ומנשקת קלות את האבן. 
הוא לא עונה. 
"איך העולם האחר ההוא?" אני מנסה שוב. הפעם הוא עונה. 
"הכול כחול. הצלחתי לישון בעשר בלילה בשני הלילות האחרונים. אני מקווה שמצאת בחור טוב יותר." 
'פינץ' העייף,' אני חושבת ואז מסלקת את המחשבה הזאת מראשי. אני לוקחת פתק קטן בצבע כחול, כותבת "בלי תוויות" ומדביקה ללוח שמולי. 
"אלף יכולות מתעוררות בך. זה לא קורה אצל אף אחד אחר," אני כותבת. 
הוא לא עונה. 
"עכשיו זה תורך. תשאל אותי משהו." 
"את חושבת שהוציאו אותי מהמים?" הוא כותב אחרי כמה דקות. 
"הוציאו מישהו מהמים, זה לא היה אתה. בטח כבר מצאת את הקרקעית ועברת לעולם האחר ההוא." 
"הם בכו?" הוא שואל. אני יודעת שזה לא באמת משנה לו, אבל עונה בכל זאת. 
"רומר בכה, וגם אבא שלך. המנהל ורץ לא בכה, אמברי הזיל כמה דמעות, אבל בטח רק מתוך נימוס." 
"אח, האמבה הזה." צחקתי ואז הרצנתי. 
"למה?" אני שואלת לבסוף, לא מצליחה לעצור את הדמעה הבודדה שמרטיבה את הלחי שלי. 'הלוואי שהוא היה כאן כדי לשלוח את היד הענקית שלו ולמחות את הדמעה הזאת,' אני חושבת. 
"לא יכולתי להיזהר," הוא עונה אחרי שתי דקות. 
"אני מקווה שאתה ממשיך לשוטט שם." 
"ברור! יש לי כאן אופניים, וקראתי להם לירויה. גם יש לי מכונית והיא ממש מהירה. משהו בנ***ה." אני צוחקת ומוחה את הדמעה. 
"חכה לי קצת." 
"אל תדאגי, אני מבטיח לא לעבור את השמונים קמ"ש. תגידי לי אם את צריכה לעצור," הוא כותב. 
"זה בסדר, אני כבר נוהגת לבד." 
"את מדהימה, אולטרה-ויולט מדהימארקי. את כל הצבעים באחת, בבהירות מירבית." 
ואז הכול משתתק. הראש שלי מתחיל להסתובב. אני שולחת יד ונוגעת בפנים שלי כדי לבדוק אם במקרה לקחתי לאלינור את המשקפיים שוב, אבל לא. אני יודעת שאני לא מרכיבה אותם, הם נמצאים בחדר שלה כבר כמעט שנה. 
אני ממצמצת, והכול נעלם. כל ההתכתבות שלנו מתחלפת בהודעות האחרונות שפינץ' שלח לי, ההודעות שיכלו להשאיר אותו בעולם הזה. 
"אני על הענף הכי גבוה, אנחנו כתובים בצבע, אני מאמין בשלטים, אור אולטרה-ויולט, אגם. תפילה. כל כך מקסים להיות מקסים בפרטיות." כל המשפטים מתערבבים לי מול העיניים ואני נאנחת בשקט. 
"תיאודור פינץ' חי. בער באור עז. ואז מת, אבל לא באמת. כי מישהו כמוהו אינו יכול - ולעולם לא יוכל - למות כמו כולם. הוא נותר כמו האגדות על החור הכחול. תמיד יהיה כאן, במנחות ובאנשים שהשאיר מאחור." הקלדתי במהירות ושלחתי.  
'מעניין אם יש לו פייסבוק בעולם האחר ההוא,' אני חושבת.