אחות של הארי

ויתור על זכויות יוצרים וכל זה

ממש השקעתי אז תהנו!

היי אני אמה פוטר, ואני עומדת לספר לכם עכשיו משהו שבחיים לא סיפרתי לאף אחד...

אבל כדי שתבינו הכל, כדאי שאני אתחיל מההתחלה, וכשאני אומרת התחלה אני מתכוונת מההתחלה התחלה.

מהרגע שחגגתי שנה ההורים שלי התחילו להסתיר אותי, הם ביימו לי מוות, ואפילו לוויה קטנה. אז לא הבנתי מה זה אומר,

והתרגלתי לחיות לבד במרתף, בעוד אח שלי חיי חיים מאושרים. במבט לאחור אני שמחה שההורים שלי עשו את זה,

אחרת כשהאיש הנוראי הזה שאין לנקוב בשמו רצח את ההורים שלי, לא הייתי מסוגלת להציל את אחי הקטן, הארי.

אז בואו אני אספר לכם איך הכל התחיל... באותו הזמן שהייתי בערך בת שנה, ניבאו נבואה אחת, שמדברת על מישהו שיולד בסוף חודש יולי,

להורים שהתנגדו ללורד כבר כמה פעמים, יהיה שווה לו בכוחו, ואחד מהם יהרוג את השני. בתקופה זו לא ידעתי את משמעות הנבואה

(אולי זה בגלל שהייתי בת שנה) אבל ההורים שלי הבינו ישר שזה מדבר על בנם, שהיה ברחמה של אימי באותו הזמן בחודש החמישי.

הם הבינו, שמהרגע שהלורד המרושע יגלה על הנבואה, הוא יבוא לתקוף אותם בלי סוף, עד שהתינוק ימות, ברחם או מחוצה לו.

זה הרגע שהם החליטו את ההחלטה ששינתה את חיי, להסתיר אותי מהעולם, ובמיוחד מהמקורבים אל האיש שאין לנקוב בשמו.

הבעיה הייתה שכבר אנשים ידעו עלי, אז הורי ביימו את מותי, כאשר זרקו בובה לאוקיינוס ממקום, וטענו שזו אני, ושנפלתי.

הם ביימו לוויה כמה ימים אחרי,בעוד אני נעולה בארון כדי שלא אצא, משחקת בצעצועים שלי, ושותה חלב מהבקבוק.

החיים שלי היו די משעממים, רוב היום במרתף עם אמא שלי, שלקחה חופש מהעבודה בטענה שהיא צריכה קצת זמן "להתאבל",

ואז בערבים, כשאמא שלי יצאה לסידורים, אבא שלי היה בא ומארגן אותי לישון. ככה כל יום, בלי חברים, וכמעט בלי שינויים, עד הלידה של הארי.

מרגע הלידה, החיים שלנו הפכו לבריחות, פחד והסתתרות של כל המשפחה. עברנו ממקום למקום, ולא נשארנו במקום אחד יותר משבוע.

אפילו בתור תינוקת לא אהבתי את זה, בכיתי כל הזמן, בלי הפסקה, ולא הקלתי על ההורים שלי כלל וכלל.

ואז יום אחד זה קרה, האיש המרושע ביותר עלי אדמות, מצא אותנו. כשאמא שלי ראתה אותו דרך החלון,

היא מהר הכניסה אותי לחדר סודי בבית ונעלה והסתירה אותו עם הרבה לחשים. חשוב לציין שכבר אז ניחנתי בכוחות קסם די חזקים. הלורד נכנס.

אני באותו הזמן הייתי בת שנתיים בערך וניסיתי להקשיב דרך הדלת כי הבנתי שמשהו רע קורה. שמעתי צעקות ורעשים חזקים,

צחוק מרושע שלא הכרתי אז ובכי של תינוק. נבהלתי, הבנתי שזה הארי בעריסה שלו. לא הייתי מוכנה שמשהו יקרה לו.

רצתי אל הדלת וניסיתי לפתוח אותה. היא לא נפתחה. חשבתי על כמה אני רוצה לפתוח אותה, ועל כמה שאני מפחדת על הארי,

ולבסוף היא נפתחה. בשקט בשקט יצאתי החוצה ועליתי במדרגות. ראיתי את אמא שלי שוכבת על הרצפה ולא הבנתי מה קורה.

ואז ראיתי אותו, האיש הכי שנוא עלי בעולם, עומד ומסתכל על אח שלי. הבנתי שהוא האיש שגם למנוסה שלנו, ושבגללו החיים שלנו היו כאלה.

חשבתי על כמה שאני עצבנית, על כמה שאני דואגת לאחי, על כמה שאני מפחדת שקרה משהו להורים שלי, ועל כמה שאני שונאת את האיש הזה,

שאני אפילו לא מכירה. ואז היה אור לבן ולכמה שניות לא ראיתי כלום. הסתכלתי מסביב וראיתי שהאיש הנוראי נעלם, ושאח שלי בוכה בעריסה.

רצתי אליו וחיבקתי אותו. נישקתי אותו ואמרתי לו שהכל יהיה בסדר, ואז ברחתי משם, כמו שההורים שלי תמיד אמרו לי לעשות אם יקרה להם משהו.

לא האמנתי שאני משאירה אותו מאחור, אבל ההורים שלי תמיד אמרו לי שאם יקרה להם משהו יהיה אסור לי להביט לאחור, ושהכל יהיה בסדר.

לאחר זמן מה של ריצה, הגעתי לבית, אמרתי למי שפתח שאין לי איפה לגור, ושההורים שלי מתים. הם חשבו שאני משוגעת או משהו,

אבל כששלחו אותי למשטרה התברר לכולם שאני דוברת אמת ושאני יתומה. מאז אני גרה עם משפחת אומנה בשם בדוי,

כי אסור שאף אחד ידע על היותי קוסמת, או על זה שאני קשורה להארי פוטר, אפילו לא הוא. וזה מאוד קשה לדעת שיש לך אח אי שם,

במיוחד בשאין לך אף קרוב אחר, ולא ללכת לחפש אותו. אבל אני מתמודדת עם זה, כי אני יודעת שזו הדרך היחידה להשאיר את הכל כמו שצריך.

ואם אתם תוהים למה סיפרתי לכם את כל זה, זה כי רציתי לספר לכם את האמת.. מה שהציל את הארי פוטר זה לא אהבה, או אמא שלו, זו אני, אחותו.