סלאזר מארץ עוץ

הרמיוני התגוררה באחד ממגדלי הוגוורטס, עם עם הארי פוטר שהיה קוסם, ורון וויזלי, שהיה גם קוסם- קצת פחות מוצלח. חדר מועדונם היה גדול, ומעוטר באדום וזהב, כי זה סמל גריפינדור.

הוא היה עגול, ועם הרבה קישוטים- בסך הכל חדר אחד נחמד. והחדר הזה הכיל אח גדולה למראה, ארון שיקויים קטן, שולחן, שלושה או ארבעה כורסאות ואת המיטות.

לרון ולהאיר היו מיטות במעונות הבנים, ולהרמיוני מיטת אפיריון במעונות הבנות. עליית גג לא הייתה בכלל, וגם לא מרתף, אם כי היה רחוק משם מרתף גדול שנקרא ״מרתף השיקויים״, והתלמידים ירדו אליו כל פעם שסנייפ הגיע ללמד אותם.

שיעוריו היו כל כך נוראים, עד שיכלו למחוץ כל תלמיד בדרכם.הדלת למרתף הייתה מאחורי מועדון סלית׳רין, ומדרגות הובילו ממנה אל הכיתה.
כשעמדה הרמיוני במגרש הקווידיץ׳, והסתכלה סביב, לא יכלה אלא לראות המוני אוהדים באדום וזהב. אף עץ ואף בית לא הפריעו את מגרש הקווידיץ׳ הרחב ואת העמודים הגבוהים ובראשם חישוקים, שהגיעו עד לשמיים.
השמש אפתה את האדמה החרושה לגוש אפור שבקעים קטנים מתפתלים בו. העשב היה ירוק יותר מהרגיל, בגלל כישוף עמידות מיוחד שהטילה הרמיוני החכמה.

פעם חדר המועדון היה אפור, אך אז גריפינדור הגיע ושינה את הצבעים לזהב ואדום.
כשהארי פוטר הגיע לגור שם, הוא היה תלמיד צעיר ותמים. פיבס המפחידן ופרד וג׳ורג׳ שינו גם אותו כמו כולם. הם לקחו את משקפיו והשאירו אותו מרוח במשחת שיניים לבנה על הרצפה; הם הביאו לו את מפת הקונדסאים, שהרמיוני כל כך שנאה, ועכשיו הוא חייך כל הזמן. כשהרמיוני, שהייתה בת מוגלגים, הגיעה לראשונה להוגוורטס, התחלחל הארי פוטר כל כך מחנוניותה של הילדה, עד שנרדם באמצע שהרצתה על שריפת המכשפות המאה ה-14.
רון לא עשה שיעורי בית מעולם. הוא זרק פצצות סירחון מבוקר עד ערב ולא ידע מהי חוכמה. גם הוא היה מוזר, משיערו הכתום ועד נמשיו הבהירים. הוא נראה טיפש ומצחיק ודיבר כל הזמן.
מי שהחכים את הרמיוני היה קרוקשנקס. קרוקשנקס הוא שהציל אותה מלהיות משועממת כמו שאר הסובב אותה. קרוקשנקס לא היה טיפש. הוא היה חתול גדול וחכם, עם שיער ג׳ינג׳י נפוח ורגליים עקומות. קרוקשנקס צד כל היום, והרמיוני רצה אחריו עם ספר ביד.
אבל היום הם לא למדו. רון וויזלי ישב על יד דלתות האלון והסתכל בדאגה על השמיים, שהיו אפורים. הרמיוני ניסתה לרחף על מטאטא, ללא הצלחה, וקרוקשנקס בזרועותיה.הארי פוטר קרע את המחברת שלו, מה שהרמיוני לא אהבה בכלל.

מהצפון הרחוק הם שמעו את היללה הנמוכה של הרוח, ורון והרמיוני יכלו לראות את הדשא המתכופף גלים גלים לפני הסערה המתקרבת.
אחר כך פילחה את האוויר שריקה חדה מהדרום, וכאשר הפנו את עיניהם לכיוון ההוא, ראו גלים בדשא הבאים גם משם.
לפתע קם רון וויזלי.
״סופת ציקלון באה, הארי״ קרא לחברו ״אני הולך להשגיח על הינשופים.״
והוא רץ לעבר הינשופיה
הארי פוטר הפסיק לקרוע מחברות וניגש אל דלתות האלון. די היה לו במבט חטוף כדי להבין את הסכנה הקרובה.
״מהר, הרמיוני!״ צעק הארי, ״כנסי לטירה!״
קרוקשנקס קפץ מזרועותיה של הרמיוני, ונעץ את ציפורניו במטאטא המרחף. הרמיוני ניסתה לתפוס אותו. הארי, מבוהל ביותר, הדף את דלתות האלון, פתח אותן ונכנס לאולם הגדול. הרמיוני תפסה את קרוקשנקס לבסוף, והתחילה לרדת מהמטאטא. כשהייתה באמצע הירידה, באה הרוח, הצווחה גדולה, והמטאטא הזדעזע כל כך עד שהרמיוני איבדה את יציבותה והטלטלה עליו.
ואז קרה דבר מוזר.
המטאטא הסתחרר פעמיים או שלוש, והתרומם לאט באוויר. הרמיוני הרגישה כאילו היא מרחפת על ת׳סטראל.
רוחות הצפון והדרום נפגשו במקום שהמטאטא עמד בו, והפכו אותו למרכז המדויק של הציקלון. במרכז הציקלון האוויר בדרך כלל שקט, אבל הלחץ הגדול של הרוח על כל צידי המטאטא, הרים אותו גבוה יותר ויותר, עד שהיה בעין הציקלון, ושם הוא נשאר ונישא הלאה קילומטרים רבים באותה קלות שנושאים נוצה (וינגארדיום לביוסה, אתם יודעים).
היה חשוך מאוד, והרוח נהמה נוראות מסביב. אבל הרמיוני גילתה שהנסיעה רגועה. אחרי הסחרורים הראשונים, ואחרי פעם אחת שהמטאטא נטה על צידו באופן מסוכן, היא הרגישה שמנדנדים אותה בעדינות, כמו תינוק בעריסה.
כל זה לא מצא חן בעיני קרוקשנקס. הוא נצמד למטאטא המרחף, המתנדנד פעם לכאן ופעם לכאן, ויילל בקולי קולות. אבל הרמיוני ישבה די בשקט על מקל הקלינדסוויפ המבריק וחיכתה לראות מה יקרה.
פעם אחת התקרב קרוקשנקס יותר מדי לקצה המטאטא, ונפל החוצה. בתחילה חשבה הרמיוני שאיבדה אותו, אבל כעבור רגע ראתה אחת מאוזניו מזדקרת למעלה מתוך ענן הסערה, מפני שהלחץ החזק של האוויר החזיק אותו באוויר כך שלא היה יכול ליפול. היא זחלה לקצה המטאטא, תפסה את קרוקשנקס באוזנו ולקחה אותו לידיה.
שעה אחר שעה חלפה, ולאט לאט התגברה הרמיוני על פחדה, אבל הרגישה בודדה מאוד. הרוח צווחה מסביבה כל כך חזק, עד שכמעט והתחרשה. בהתחלה שאלה את עצמה אם תתנפץ לרסיסים כשייפול המטאטא ארצה (היא אף פעם לא טסה על מטאטא) אבל כשחלפו השעות ושום דבר נורא לא קרה, הפסיקה לדאוג והחליטה לחכות בשלווה ולראות מה יביא העתיד.
למרות הטלטולים ויללת הרוח, עצמה הרמיוני במהרה את עיניה ושקעה בשינה עמוקה.