לדעת להסתכל

בס"ד. 

אזז.. את הפיקצר הזה, כפי שניתן להבין מהתקציר, עשיתי על הדמות שאולי הכי מורכבת מהדמויות של הארי פוטר - סוורוס סנייפ.

תאמת שהיה קצת קשה לנסות להכנס לדמות של סנייפ אבל ניסיתי, תגידו לי אתם אם הצלחתי...

(אגב, מי שאהב, יש לי עוד פיקצר דומה, רק על לילי...)

וויתור זכויות וכול זה.

הפרק מוקדש לחברה טובה שחולה בקורונה (תבריאי כברר)💕

תהנו!❤

שקוע במחשבות, המשכתי לנעוץ את מבטי בכלוב המכושף של הנחשית.

אני חייב לבצע את המשימה האחרונה מדמבלדור.

אני חייב להגיד לפוטר שהוא ההוקרוקס האחרון, שוולדמורט לא יכול למות כל עוד הוא נשאר בחיים. אחרי שאני אראה לו את הזיכרון הוא יהיה מוכרח להאמין לי.

לבסוף ניתקתי את עיניי מכלוב הנחשית המכושף והבטתי בוולדמורט.

"אדון - תן לי להביא את הנער -"

"לכל אורך הלילה הזה, על סף הניצחון, ישבתי כאן, וולמורט אמר, כמעט בלחישה, "ותהיתי, תהיתי, מדוע מסרב שרביט הבכור להיות מה שהוא נועד להיות, מדוע הוא מסרב לפעול כפי שהאגדה מספרת שעליו לפעול בידי בעליו... ונדמה לי שמצאתי את התשובה."

בהלה נוראית תקפה אותי למרות שלא הראתי זאת.

שתקתי. לא יכול שהוא מתכוון ל.. -

"אולי אתה כבר יודע אותה. אחרי הכל, אתה איש נבון, סוורוס. היית לי משרת טוב ונאמן, וצר לי על מה שצריך לבוא כעת."

"אדון-"

"שרביט הבכור אינו יכול לשרת אותי נאמנה, סוורוס, כי לא אני הוא בעליו האמיתי. שרביט הבכור שייך לקוסם שהרג את בעליו הקודם. אתה הרגת את אלבוס דמבלדור. כל עוד אתה חי, סוורוס, שרביט הבכור לא יוכל להיות שלי."

"אדון!" מחיתי, ובלי משים הרמתי את שרביטי. לא מהמוות אני חושש. אני לא פוחד למות. אבל אני חייב להגיד לפוטר, אני חייב להגיד לו, אם לא, המלחמה הזאת לעולם לא תגמר.

"אין שום דרך אחרת," אמר וולדמורט ללא רגש. "עלי להיות אדונו של השרביט הזה, סוורוס. אם אהיה אדון על השרביט, אהיה סוף סוף אדון על פוטר."

הוא צלף בשרביט הבכור. דבר לא קרה, ולחלקיק שנייה חשבתי שזכיתי לחנינה, עד שהתבהרו לי כוונותיו. כלובה של הנחשית התגלגל באוויר, ולפני שהספקתי לצעוק, הכלוב בלע את ראשי ואת כתפיי.

וולדמורט דיבר בלחששנית מילים שלא הבנתי את פשרן אבל בהחלט הבנתי את כוונתן.

צרחה איומה נשמעה. חלפו כמה רגעים לפני שהבנתי שהיא מגיעה ממני.

מלתעות הנחשית ניקבו את צווארי. הרגשתי כאב כמו שלא הרגשתי מיימי.

החלתי לאבד דם רב.

ניסיתי לעדוף ממני את כלוב המכושף, ברכיי כשלו ונפלתי ארצה.

"צר לי על כך." וולדמורט אמר בקרירות.

הוא הפנה אלי את גבו, לא היו בו שום עצב, שום חרטה.

הוא יצא מהצריף, והנחשית בעקבותיו.

בעודי נאנק מכאב, מתאמץ לחסום באצבעותיי את הדם הקולח מצווארי, עיניי התרחבו כשראו את הנער שעומד מולי. נער שזה עתה הסיר מגופו גלימת היעלמות.

הוא רכן מעליי, תפסתי בדש גלימתו ומשכתי אותו אליי.

"קח... את זה... קח..."

דבר מה כסוף, לא מוצק ולא נוזל זלג מגופי בנוסף לדם. זה היה הזכרונות.  לא רק הזכרון שתכננתי להראות לו, אלא ממש הכל, שינסה להבין, אני חושב בתחנונים, למה התנהגתי אליו כך כל אותם שנים. למה היה לי כל כך קשה להסתכל עליו בלי לראות בו את אביו.. 

הוא לקח את הזכרונות בבקבוק, וכשהוא היה מלא הרגשתי כאילו לא נותרה בי טיפה אחת של דם.

ידי רפתה מגלימתו ונחבטה ברצפה המשופשפת.

ובשניותי האחרונות, ראיתי מול עיניי במאיות את חיי חולפים בהבזקים.

 ~~~~

אני צופה בלילי בהחבא בגן משחקים, היא עושה קסם, ואני לא מתאפק ואומר לה כממתיק סוד שהיא מכשפה. היא נעלבת.

 --

אני יושב מולה ברכבת אקספרס להוגורטס ולא מצליח להסתיר את שמחתי. "אנחנו בדרך!"

 --

הוא התעלל בי. עוד פעם. אני לא מסוגל להכיל זאת יותר, ואת כל הזעם, כל הכאב, הכל, אני מוציא עליה. על לילי. היא רק ניסתה להגן עלי.

אני צועק אליה את המילה הבילתי נסלחת; בוצדמית.

לא משנה כמה קשה אני מנסה למנוע את זה. כלום לא עוזר. דרכינו נפרדות.

--

אבדתי את עצמי לגמרי. בלי הקשר עם לילי, הדבר האחרון שהחזיק אותי, נהפכתי לאוכל מוות כמעט מייד. אבל אף פעם לא הפסקתי לחשוב עליה. אף פעם.

--

וולדמורט רוצה לצוד את הארי, הבן של לילי,  וזה אומר שהוא יצוד את המשפחה כולה. כולל לילי. אני לא יכול להרשות לזה לקרות. זה לא יקרה. אני אמנע את זה גם אם זה יהיה כרוך בחיי.

--

אני עומד מול דמבלדור, במשרדו הגדול, מתמרמר לפניו עד כמה הארי פוטר הקטן, אותו אחד שדמבלדור שיבח והילל אותו לפניי, אמר לי כמה הוא דומה ללילי, דומה לאביו,  ג'יימס. נפוח, גאוותן יהיר, ושחצן.

"אתה רואה את מה שאתה רוצה לראות, סוורוס." אמר לי אז, דמבלדור, "אם רק תלמד להסתכל יותר טוב, אם רק תלמד איך להסתכל בעיניו ללא כל השנאה והכאב, תוכח לדעת מי הוא באמת. וחלק ניכר מתכונותיו, כמו עיניו, שייכות ללילי."

~~~~

אני מתנשם ומתנשף בכבדות, בקושי מצליח להוציא את המילים, "הבט... בי.." 

הוא מסתכל לי בעיניים.

אני מביט בעיניו הירוקות, הכל כך מוכרות, ומנסה ברגעי האחרונים לראות את מה שדמבלדור אמר, ראה כל אותן שנים.

והפעם אני רואה את זה. אני לא רואה את השחצנות, היהירות והזלזול שהתאמצתי כל כך כל אותן שנים לראות, אני רואה בעיניו חמלה. אכפתיות. דאגה.

העיינים שלו - העיינים שלו הן כמו שלה.

של לילי.

אם אהבתם, ממש אשמח לתגובות.

אזז.. ת"ב? :)