ריב

הארי הסתובב כל אותו היום ברחבי הטירה וראה את פניו נשקפים אליו מכל עבר. נוויל קצת נסחף.

הוא כבר התחיל להתעצבן. ג'יני גם עיצבנה אותו כי היא נראתה נהנת מכל זה.

"הארי, בוא רגע," אמרה ג'יני שראתה עליו שמשהו לא בסדר וגררה אותו לעבר מסדרון ריק. "מה קורה? למה את כל כך עצבני?"

"את רוצה שאני יספר לך? בסדר. כולם מעצבנים אותי כי הם מביכים אותי יותר מדי. זה כבר עולה לי על העצבים. הצוות בכלל לא מתאמץ לעצור את זה, ואת, גם כן מחייכת ונהנת מזה שמביכים את הארוס שלך!" הוא צעק.

ג'יני התחילה להאדים. "אתה יודע מה? אני מתחילה לחשוב שאני פתי. אני ממשיכה להיות איתך למרות שאתה שולח רמזים עבים שאתה לא רוצה אותי יותר. אני כבר מצטערת שדחיתי את דין. אני אלך עכשיו לתקן את זה. ושתדע-" היא הסתובבה, "אני מצטערת שהתארסתי לך."

הארי לא ידע איך הצליח לחזור לחדר המועדון. הוא פשוט הרגיש חלול מבפנים, ריק.

הוא גרר את עצמו לעבר המגורים, ונשכב על המיטה בעודו מסיט את הכילות סביבו.

"היא טיפשה," הוא אמר לעצמו. "טיפשה ולא יותר. נראה לה שאני רוצה שניפרד? בגלל שמביכים אותי? בחיי, היא ירדה מהפסים."

"כן," אמר קול אחר בראשו, "אבל אתה באמת אוהב אותה! ג'יני וויזלי! והצעת לה נישואים, והיא הסכימה! למה עשית את זה?! לא יכולת להתאפק?!"

"זה לא קשור," הוא אמר לעצמו. "היא מעצבנת. למה היא מחייכת למרות שהיא רואה שזה מעצבן אותי? עם אחת כזאת כדאי להתחתן?"

"אבל," הוא נאבק בעצמו, "היא יפה. ונחמדה. ואתה אוהב אותה. ואתה כפית את זה על עצמך! מטומטם אחד!"

אחרי מאבקים פנימיים ומתישים, הארי נרדם.

אני יודעת שזה קצר אבל אם יאשרו לי אני אמשיךךך

		הפרק הבא