זה נגמר

בס"ד.

אז הפיקצר הזה על דובי, על רגעיו האחרונים, מנקודת  מבטו...

וויתור זכויות וכל זה, ממש מקווה שתהבו.

ועוד משהו, בבקשה בבקשה תגיבו, ואם אהבתם אשמח שתדרגו ותמליצו..

תהנו!❤

ניתקתי את הנברשת ממקומה בעזרת קסם כדי לתת להם סיכוי ולהרוויח זמן.

בלטריקס, האדונית לשעבר שלי, קמה על רגליה בהתנשפויות מוגזמות. זה לא שניסיתי להרוג אותה, דובי לא הורג. אולי רק ניסיתי לפצוע קשה..

נרקיסה, האדונית שלי לשעבר, כיוונה לעבר הכניסה את שרביטה, איפה שאני עמדתי.

"דובי!" היא צרחה, ואפילו בלטריקס קפאה במקומה. "אתה! אתה הפלת את הנברשת - ?"

נכנסתי לתוך החדר הגדול והמוכר, רועד מפחד ומנסה להתעלם מהזכרונות שצפו עכשיו במוחי.

"אל לך לפגוע בהארי פוטר!"

"תהרגי אותו, קיסי!" צרחה בלטריקס, אבל לפני שהיא סיימה שרביטה של נרקיסה עף באוויר ונחת בצד השני של החדר.

"חתיכת קוף מלוכלך!" היא המשיכה לצרוח ועל פניה הופיעו קטמים אדומים מכוערים. "איך אתה מעז לקחת שרביט ממכשפה, ואיך אתה מעז להמרות את פי אדוניך?!"

הפחד שלי נעלם ועכשיו הרגש היחיד שלי היה כעס.

"לדובי אין אדונימים! דובי הוא גמדון חפשי, ודובי בא להציל את הארי ואת החברימים שלו!" 

מזווית מבטי ראיתי את הארי פוטר אוחז בצלקת שלו וגונח, צועק משהו, מעמיס על גבו את הגובלין. לאחר מכן הוא תפס בידי, והסתובב במקום כדי להתעתק משם.

בעודי מסתובב בחשיכה הספקתי לראות לחלקיק שניה את החדר; את דמויותיהם הקפואות של נרקיסה ודראקו.. אבל אז, ראיתי פס כסף מטושטש חוצה את האוויר - הפגיון של בלטריקס... מיד הרגשתי באזור החזה כאב חד ובלתי נסבל.

פיתלתי את ידי האוחזת בידו של הארי פוטר.

הוא השיב לי בלחיצת יד. אני לא בטוח שהוא הבין...

פגענו בקרקע המוצקה. בקושי הצלחתי להריח את הריח של הים, בעיקר הרחתי דם.

שמעתי את הארי פוטר אומר בקול מעט חלוש, "הגענו למקום הנכון? דובי?" 

הוא עמד מטרים ספורים ממני והביט עלי.

"דובי!" הוא צעק באימה.

לא רציתי לראות את הדם שלי. לא רציתי לראות את הפגיון הנעוץ. הבטתי למעלה לכוכבים וניסיתי לא להרגיש את הכאב המיסר. למרות שהייתי רגיל לכאב. אבל זה היה כאב מסוג אחר. כאב משתק.

נשמתי עמוק והורדתי את מבטי לידית הסכין המזדקרת מחזי.

"דובי - לא - הצילו! " הארי שאג, "הצילו!"

אבל ידעתי שזה כבר מאוחר מידיי בשבילי.

בהבזקים של שניות, אולי אפילו מאיות, נזכרתי איך פגשתי אותו. איך שמאז שפגשתי אותו, את הארי פוטר, החיים של נהיו טובים.

איך כשהיה צעיר אני ניסיתי בכל כוחי להציל אותו, אך לבסוף הוא הציל אותי.

הוא שחרר אותי לחפשי - דבר אליו השתוקקתי שנים אך פחדתי לקוות, שמה אתאכזב...

איך אחרי קצת יותר משנה נפגשנו עוד פעם, והפעם אני הצלתי אותו, גנבתי בשבילו את הצמח הזה שידעתי שיעזור לו...

ועכשיו, אני שוב מציל אותו, אותו ואת החברים שלו.

שמעתי את הארי פוטר גונח מעלי "דובי, לא, אל תמות, אל תמות -"

אף פעם לא שמעתי את הקול שלו כל כך עצוב. זה מכאיב לי.

אבל ידעתי שעכשיו, עכשיו הגיע הזמן שאלך. 

הסתכלתי בכוכבים, ניסיתי להתרכז בקול הגלים המתנפצים ונסוגים, בידיים האחזות בי חזק, ולפתע, הכאב נעלם, ואותו תפסה שלווה.

עיניי תפסו במאמץ את עיניו.

רציתי להגיד לו שיהיה אמיץ.

רציתי להגיד לו שיהיה שמח, כי עכשיו שהצלתי אותו ואת החברים שלו, גם אני שמח.

רציתי להגיד לו בפעם האחרונה להתראות.

הרגשתי את שפתי רועדות במאמץ להגות את המילים "הארי... פוטר..."

אבל לא הצלחתי לסיים. 

זה נגמר.

אזז.. שוב, ממש אשמח לתגובות, כל תגובה היא ממש חשובה.

ואם אהבתם, באמת אשמח אם תדרגו ותמליצו..