מוזרה

היא שונה.

"מוזרה" כך קראו לה הילדים המרושעים כשצחקו עליה.

אך היא רק בהתה באופק בחולמנות, אצבע אחת שלה מפתלת קווצת שיער בלונדיני בהיר.

כי היא יודעת את האמת.

היא יודעת שהאנשים האלו רק מקנאים.

בה, בפתיחות שלה, באמת שלה...

הם בעצם ילדים מפוחדים, שפוחדים מעצמם, מלחשוף את עצמם לאחרים.

אז במקום לכעוס, היא מנסה להושיט להם ידיים.

לכל מי שסביבה.

להושיט ידיים לכולם, ואולי יום אחד מישהו ינסה לתפוס אותן.

כי היא יודעת, היא לא מוזרה.

היא מיוחדת.

לפעמים אכן מתגנבות לליבה מחשבות רעות.

אולי היא באמת מוזרה כמו שכולם אומרים?

האם היא הפריקית, השונה?

כך תהתה בהתחלה.

בהמשך שמה לב שלכולם סביבה כבר היו אהבות ראשונות, ורק היא נשארה בודדה.

כמו תמיד.

תמיד לבד, תמיד עומדת באמצע החושך כשאלומת אור יחידה מאירה עליה.

ואז היא נזכרת: היא לא מוזרה, היא מיוחדת.

הם חושבים שהיא לא שומעת, לא יודעת.

לא חושבת על מה שהם אומרים לה.

הם לא יודעים איך בלילות היא בוכה, נזכרת בהכל.

בבוקר היא מקפידה להפוך את הכרית הרטובה, כדי שאיש לא יידע.

אסור לאיש לגלות שזה באמת משפיע עליה.

ואז היא פגשה אותו.

לא בנסיבות הכי נעימות, היות ושניהם נכלאו, אבל היא פגשה אותו.

דין תומאס.

מקבל, לא שופט, ואוהב בלי תנאים.

עם כל חיוך שלו הלב שלה פירפר.

והיום, לאחר 19 שנים, לונה עדיין נשארה מוזרה.

כן, היא מוזרה, אבל היא גאה בזה.

---------------

ניסיתי... מה אתם אומרים?