מעודנת-המשך של המשך

תהנו ותגיבו!

אני פוגשת את דום בדרך לאולם הגדול לארוחת צהרים. היא מצחקקת ומנופפת לי, כך שאני לא חושבת שיש סיכוי שאוכל לברוח בלי שהיא תשים לב. 

"איפה היית כל היום?" היא שואלת באלגנטיות, כאילו היא לא בוגדת בחבר שלה עם מארק מתיוס. 

"סריגה!" אני קוראת והיא מסתכלת עלי כאילו ברחה לי השפיות לחלוטין. 

"את... סורגת," אומרת דום, גבותיה מורמות. 

"לא," אני אומרת, הקול שלי גבוה מהרגיל, "פשוט ... שכחתי ... אני צריכה ללכת לאנשהו." 

אני רצה בכיוון ההפוך לכיוון דלתות הכניסה של הטירה. אני מחליטה לצאת לטייל בשטח. אני שוקלת לרדת להאגריד, אבל אני לא רוצה לדבר עם אף אחד במיוחד. אני רק צריך להבין מה אני אעשה בקשר למשולש האהבה דום / מארק / מאלפוי. 

 ובכן, באמת, זה לא ענייני, נכון? על דום לבחור בין השניים. אני פשוט יכול להמשיך כרגיל ולהעמיד פנים שמעולם לא שמעתי כלום. ואולי בעוד עשרים שנה כשהכל יעבור אני פשוט אשכח שזה קרה אי פעם. כן, זה נשמע כמו תוכנית טובה. 

יש מקום אחד בשטח שאני אוהבת לשבת ולחשוב בו - פסל הזיכרון. זהו פסל עוף החול שהוקם על יד האגם שנה לאחר סיום מלחמת הקוסמים השנייה והוא מציג את שמו של כל מי שמת במלחמה הראשונה והשנייה. אני משוטטת לכיוון הפסל, שניצב שלושים מטרים מעלה באוויר, ועוברת על השמות עד שאמצא את השם 'פרד וויזלי - R.I.P. אני מתיישבת מול הפסל ומתכרבלת כדי להתחמם. מתחת לשמו של פרד נמצאים "רומוס לופין" ו- "נימפדורה טונקס-לופין" - הוריו של טד. ואז בתחתית כל השמות מופיע "הארי פוטר - הילד שהציל". הארי תמיד שנא את העובדה שהם שמו את שמו על האבן - הוא מתעקש שהוא לא ניצח את וולדמורט, שהאנוכיות והשנאה של וולדמורט גרמו למפלתו. האיש צנוע מדי. אני חושבת שהוא צריך פסיכולוג. 

אני לא יודעת כמה זמן אני בוהה בפסל וקוראת את השמות הרבים החקוקים עליו בזהב. אני עושה זאת לעתים קרובות למדי, כך שאני יודעת למעשה את סדר השמות. אני תמיד מחייכת ל'דובי גמדון הבית' כי אני זוכרת לכמה צרות אמא, אבא והארי נכנסו כשהלכו להביא את דובי. אני מניחה שזה רק הוגן. גמדוני הבית הם יצורים חיים בדיוק כמו כולנו. שמו התווסף רק לפני כמה שנים. אני כל כך מוקסמת מהפסל שאני בקושי שמה לב כשמישהו מתיישב לידי. 

"אתה לא קופאת כאן?" שואל מארק. 

אני מסתכלת עליו, מגלגלת את עיניי וחוזרת לפסל. 

"האם עשיתי משהו לא בסדר?" הוא שואל ונראה מבולבל. 

"אתה יודע מה עשית," אני אומרת בשקט. 

"ארג - סליחה רוזי אבל איבדתי אותך," הוא אומר. 

"אני לא מאמינה שאתה מכחיש את זה," אני לוחשת ומשחררת צחוק מר. 

"להכחיש מה? אני לא מבין- " 

"אתה ודום!" אני קוראת, "על זה אני מדברת!" 

עיניו של מארק מתרחבות. הוא פותח את פיו כדי לומר משהו, אך סוגר אותו שוב. 

"היא אמרה לך?" 

"לא," אני אומרת, "שמעתי אותך. עכשיו אני יודע למה רצית כל כך שאהיה עם מאלפוי. " 

"רוזי, זו לא הסיבה -" 

"לפני כמה חודשים, כנראה הייתי שמחה על זה אתה יודע," אני מודה, ומתביישת, "אבל עכשיו אני פשוט נגעלת- משניכם! מאלפוי הוא לא אדם רע והוא אוהב את דום ... מה הוא עשה לך אי פעם? מה הוא עשה כדי להגיע לזה? " 

למארק יש את ההגינות להראות מבויש ולא עונה על המבט שלי. הוא פשוט בוהה בפסל ההנצחה של עוף החול. 

"אני לא מנסה להחזיר למאלפוי על שום דבר," הוא אמר בכובד ראש, "זה פשוט - תמיד אהבתי את דום, אתה יודע? והיא מאושרת יותר איתי - היא לא אמורה להיות איתו. " 

"אני לא חושב שזה המקום שלך לשפוט!" אני אומרת בזעם, "למה היית צריך להתערב במערכת היחסים שלהם?" 

כן, על ראש הגנב בוער הכובע- אחרי הכל, מאלפוי ואני התנשקנו לשנה החדשה. אבל זה לא היה כלום. זה היה דבר של רגע, ועברנו את זה לגמרי עכשיו. זה לא כאילו ניהלנו רומן אסור כלשהו או משהו. עדיין יש לי דרישות מוסריות גבוהות מעצמי. 

"ביקשתי ממנה לומר לו", אומר מארק, "אבל היא אומרת שהיא לא רוצה לפגוע בו." 

"אתה לא חושב שזה יכאב לו יותר ככל שזה נמשך זמן רב יותר?" אני לוחצת, "יש לו את הזכות לדעת. אתה עושה ממנו דביל. הוא ידיד שלי -" 

"בבקשה", מגחך מארק, "אל תאמרי 'הידיד שלי'. מאלפוי הוא לא ידיד שלך. " 

"מה זה אמור להביע?" אני שואלת בזעם. 

"זה אומר שאת ומאלפוי יכולים להעמיד פנים שאתם 'רק ידידים', אבל לא משנה מה, זה לעולם לא ישנה את העובדה שאת בהריון עם ילדו, רוזי. תמיד יהיה לך את החיבור הזה. ובגלל זה דום ומאלפוי לעולם לא יתאימו זה לזה. " 

אני קמה מהאדמה (וזה דבר לא פשוט כשאת בהריון) וממהרת לעבר הטירה, מתעלמת מהקריאות של מארק. זה תזמון רע למצוא את הוגו מעשן עם חבריו- תקופה ממש רעה. אבל הוא שם, מעשן ומנסה להיראות מגניב. אני צועדת אליו ותופסת אותו בעגיל החדש שלו. 

"הוגו!" אני צועקת. 

הוא נראה מפוחד לחלוטין, אך כועס באותו זמן. 

"ריתוק, כולכם," אני קוראת ומכבה את הסיגריות בשרביט שלי, "ואני אומר לאמא." 

עיניו של הוגו מתרחבות, אבל הוא לא רוצה לאבד את מגינבותו בעיני חבריו. 

"ברצינות רוז, את לא יכולה לומר לאמא", הוא אומר לי בנשימה, "את פשוט לא יכולה. היא תהרוג אותי. " 

"מגיע לך! אתה אידיוט!" 

"אתשאירי את פסיכו המסכן לבד", אומר אחד מחבריו של הוגו. הוא גבר שמן עם שיער ורוד וחסר לו השן הקדמית - הנסיך מקסים . והוא, כנראה, מכנה את אחי 'פסיכו'. מה קרה להוגו הקטן שנהג לשחק בקווידיץ עם אבא ולשבת על הברך של אמא כשהיא מצחצחת את שערו? מתי ההוגו ההוא הפך ל"פסיכו" שחור שיער, ומנוקב יתר על המידה? 

"תחזרו למעונות שלכם!" אני קוראת. ואז אני מבחינה בתלמיד מבית רייבנקלו, הוא קצת נמוך ומתחבא בחלק האחורי של הקבוצה. הוא היחיד ששמר על צבע השיער הטבעי שלו - וזה לואיס. 

"אתה לא הולך לבורח כל כך מהר!" אני צורחת כשאני רואה אותו מנסה להמלט. 

"לא עישנתי!" הוא מתעקש, "הייתי פשוט -" 

"מה זה אז?" אני שואלת, ומצביעה לכיסו לבליטה המלבנית, "רוקן את הכיסים שלך עכשיו." 

הוא מרוקן מכיסיו את קופסת הסיגריות, כמה פצצות סירחון ושרביט. לואיס תמיד היה שקט כל כך. מה קורה לבני וויזלי כשהם נהיים בני ארבע עשרה? 

"הם לא שלי," הוא אומר במהירות, "בבקשה אל תגידי לדום. היא תרצח אותי! " 

"יש לך מזל שלא רצחתי אותך לואיס וויזלי!" אני קוראת והוא נראה מבוהל כהוגן. אני זורקת את הסיגריות של לואיס ומצווה עליו לחזור לחדרו. לאחר מכן אני מכוונת את שרביטי לעבר שאר חברי הקבוצה שעושים את דרכם חזרה לעבר הטירה. 

"אציוֹ סיגריות !" אני קוראת וחמש קופסאות סיגריות מוגליות עפות לעברי. כולם יורים בי מבטים מלוכלכים, אך לאף אחד מהם אין את האומץ לומר דבר. 

"וואו, אני שמח שמעולם לא תפסת אותי מעשן בשנה שלישית," אני שומעת קול אומר מאחוריי, "את תחת קשה." 

אני מסתובבת ורואה את